הצמיד מגהץ רותח לכל חלקי גופה של בת זוגו
על פי עובדות כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בין בני זוג, פליטים מסודאן, אשר חיו יחד כבני זוג כשלוש שנים בדירה בתל-אביב ולהם ילד משותף כבן שנתיים, אירעה תקרית בקיץ 2013 בשעות הלילה המאוחרות. מכתב האישום עולה כי באותו הערב, חזר הנאשם מבילוי עם חברים אל הדירה וביקש מהמתלוננת לגהץ עבורו בגדים והיא נענתה בחיוב. בסמוך לכך שאל הנאשם את המתלוננת, בכוונה להקניטה, אם מחר היא נפגשת עם "חבר שלה". המתלוננת השיבה לנאשם כי אין לה כל חבר, כאשר לפתע הכה אותה הנאשם והפילה ארצה.
בזמן שהיא שרועה על הרצפה, הצמיד הנאשם את המגהץ החם לכתפה השמאלית, לידיה, לגבה, לעכוזה ולירכיה של המתלוננת, וזאת בכוונה לגרום לה חבלה חמורה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת כוויות קשות בחלקי גופה האמורים וכן נגרמו לה חבלות בראשה ובפניה. בעודה זועקת מכאבים וזוחלת מתחת למיטה, החל הנאשם להכות את המתלוננת באמצעות כבל חשמלי או כלי כהה אחר, וגרם לה לפציעות ולחבלות בכל חלקי גופה. כמו כן, הנאשם דרך על רגליה של המתלוננת בזמן שהייתה מתחת למיטה.
גזר-הדין: הנאשם מרצה עשר שנות מאסר
הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות (תקיפת בת זוג), לאחר שנדחתה טענתו כי יש להגביל את אחריותו הפלילית מאחר שביצע את המעשים תחת השפעה של שכרות. עם זאת, במתן גזר הדין נקבע כי קרבת הנאשם לסייג השכרות מדעת מהווה נסיבה מקילה בקביעת עונשו, והושתו עליו עשר שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי.
הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט העליון הן על הכרעת הדין (ע"פ 7701/14), בטענה כי סייג השכרות מדעת התקיים בעניינו ולכן לא ניתן לייחס לו יסוד נפשי של כוונה, והן על חומרת גזר הדין.
חילוקי דעות בעניין חומרת גזר-הדין
הערעור על הכרעת הדין נדחה פה אחד, והערעור על גזר הדין נדחה ברוב דעות, כנגד דעתו של השופט דנציגר. לגישתו, יש בהיות הנאשם שתוי בעת ביצוע המעשים, אך מבלי שיחול עליו סייג השכרות, נסיבה מקלה לצורך גזר הדין.
לגישתו של דנציגר, חוק העונשין יוצר מדרג של עוצמות שונות של הגנה מאחריות פלילית בהתאם ליסודו הנפשי של העבריין השיכור טרם כניסתו למצב של שכרות. בטווח שבין סייג מלא מאחריות פלילית במצב בו אדם נכנס למצב של שכרות שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו, לבין סייג מלא כאשר אדם נכנס למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, ניצב סייג השכרות מדעת.
בהמשך קובע דנציגר שהיות הנאשם נתון תחת השפעת אלכוהול בעת ביצוע מעשיו מהווה בנסיבות העניין קרבה מסוימת לסייג השכרות מדעת, אשר ראוי שיינתן לה משקל. לפיכך, לדבריו, עונש המאסר בפועל שהושת על הנאשם חורג לחומרה ממדיניות הענישה הראויה בנסיבות העניין, כך שיש להפחית ממנו שנה.
דעת הרוב: אין מקום להקלה בעונש
השופט הנדל דחה את הניתוח שביצע דנציגר וקבע כי ככלל, במצב שבו השכרות נגרמה מדעתו ובהתנהגותו הנשלטת של הנאשם, אין מקום להקלה בעונש, אם כי ייתכנו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מכלל זה. נסיבות אלה אינן מתקיימות במקרה הנדון.
גם השופטת ברון דחתה את ניתוחו של השופט דנציגר בקביעתה כי העובדה שהנאשם היה שתוי מדעת בעת ביצוע העבירה אינה מהווה קרבה לסייג לאחריות פלילית ולכן אינה יכולה לשמש סיבה להקל עימו, ושאם בכלל, מדובר בשיקול לחומרה.
לפיכך, הערעור נדחה, ונקבע ברוב דעות שאין מקום להקל מהעונש שהטיל בית המשפט המחוזי על הנאשם, בטח שלא בשל היותו שתוי בעת ביצוע המעשים שבגינם הורשע.
הצהרה משפטית: האמור בכתבה/מאמר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו תחליף ליעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, האמור באתר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו בא במקום יעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, עורכי הדין המפורסמים באתר הינם עורכי דין פרטיים ולהם האחריות הבלעדית על איכות הייצוג ואין בהצגתם באתר משום מתן המלצה עליהם. הנהלת האתר עושה מאמצים בניסיון לאתר בעלי זכויות על תמונות וסרטונים, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר