על כבילת עצורים הלוקים בנפשם
חוק המעצרים קובע את הסמכות לכבילתו של עצור, ואת התנאים הדרושים לשם כך, וזאת לצד תקנות והנחיות פנימיות של זרועות המשטרה, של שירות בתי הסוהר, ושל המוסדות הרפואיים עצמם. במאמר הבא מוצגת סקירה של המצב בכל הנוגע לכבילה כאמור, תוך הדגשת זכויותיהם של העצורים העשויות להיפגע בדרך
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ״א-1991, עוסק בין היתר באמצעי הכבילה של עצורים ונאשמים השוהים בבתי חולים פסיכיאטריים. החוק עוסק בעצורים עד להחלטה אחרת שהוגש נגדם כתב אישום והם מובאים לבית חולים לצורך הסתכלות; בעצורים עד תום הליכים שהובאו להסתכלות במסגרת התיק העיקרי; ועצורים עד תום הליכים או עצורי ימים המוחזקים בבתי חולים פסיכיאטריים.
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ״ו-1996 קובע את הסמכות לכבילתו של עצור, בהתקיים אחת החלופות הקבועות בחוק.
החלופה הראשונה דורשת חשש סביר שהעצור עלול להימלט או לסייע לאחר להימלט; לגרום נזק לגוף או לרכוש; לפגוע בראיות או להעלימן; לקבל או למסור חפץ שעשוי לשמש בביצוע עבירה; או לפגוע בסדרי מקום המעצר.
בהתאם לחלופה השנייה, נדרש שהעצור, יהיה חשוד או נאשם באחת מהעבירות המנויות בסעיף 23(א)(5) לחוק המעצרים: עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם; עבירת בטחון; עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (למעט שימוש עצמי); עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר; ועבירת אלימות בבן משפחה.
כמו כן חשוב לדעת, כי חוק המעצרים קובע כי לא תתבצע כבילה בעבירות המוזכרות, כאשר שוטר או סוהר סבורים שבנסיבות העניין אין חשש כאמור בחלופה הראשונה. עוד קובע חוק המעצרים, כי יש לערוך שימוע לעצור, ולאפשר לו לטעון בדבר כבילתו, כאשר החלטת הכבילה צריכה להיות מנומקת.
הבעייתיות עם פרקטיקת הכבילה
למעשה מדובר בעצורים אשר מוחזקים במקרים רבים, כאשר הם כבולים בידיהם ורגליהם למיטה במהלך שהותם בבית חולים פסיכיאטרי. הבעייתיות העיקרית סביב הנושא, נובעת מכך שלעתים קרובות ניתנת הוראה על כבילת עצורים באופן גורף, וללא הפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבות המקרה. מדובר בפגיעה בכבוד ובאוטונומיה של אדם על גופו, חוויה לא נעימה העשויה לעורר תחושות של פחד ובושה, ועשויה אף לגרום להחמרה במצבם של העצורים הלוקים בנפשם.
מעבר להשלכות של הכבילה על העצור בהיבט הנפשי אישי, נראות השלכות גם בהיבט המשפטי. זאת, שכן מטרתה של הסתכלות פסיכיאטרית היא אבחנת מצבו הנפשי של העצור, בין השאר על סמך התנהגותו, תגובותיו, והלך מחשבתו. מכאן, שכבילת העצור למיטה בידיו וברגליו, עלולה להקשות על בחינת מצבו הנפשי של העצור, וכן עלולה להביא לאבחנה שאינה נכונה או אינה מדויקת.
חשוב להבין מיהם הגורמים העומדים מאחורי ההחלטות הללו. כך לדוגמא, משטרת ישראל היא האחראית על החזקת עצורי ימים, בעוד שירות בתי הסוהר הוא האחראי על החזקתם של שהובאו להסתכלות. בהתאם לכך חשוב לדעת, כי לבתי החולים תקנות המסדירות את סוגיית הריסון של מטופל, במקרים בהם הדבר דרוש לשם מתן טיפול רפואי, או כדי למנוע סכנה של הנאשם לעצמו או לזולת.
כלומר, החלטות כבילה מיושמות על ידי המשטרה ושירות בתי הסוהר לעתים קרובות, בשונה מכבילה שנעשית על ידי הצוות הרפואי, המתבססת על שיקולים רפואיים ובהתאם לחוק.
כבילת עצורים באחריות המשטרה
פקודת המטה הארצי בעניין ״הטיפול הרפואי בעצורים״ קובעת כי מפקד מקום המעצר הוא שיורה על כבילת עצור המאושפז בבית חולים, כאשר התמלאו שני תנאים מצטברים: קיים צורך בכבילת העצור כדי למנוע סכנה הנשקפת ממנו; ואין במקום האשפוז אמצעי סביר אחר שיש בו כדי למנוע את הסכנה האמורה.
עוד נקבע, כי מפקד מקום המעצר יתעד בכתב כל החלטה לכבול עצור וכל החלטה לשחרר עצור מכבילה, וכן עליו לבחון לעתים קרובות אם הנימוקים להחלטתו לכבול את העצור עדיין תקפים.
לבסוף, נקבע כי יש לבצע את כל הפעולות הדרושות כדי שכבילת העצור לא תגרום לו אי נוחות מעבר לנחוץ ולחיוני. את הכבילה יש לעשות באופן שלא יגרום לעצור סבל או נזק בריאותי, תוך שמירה על כבודו ופרטיותו במידת האפשר.
כבילת עצורים באחריות שירות בתי הסוהר
פקודת נציבות בתי הסוהר בעניין ״כבילת אסיר במקום ציבורי״ מונה את התנאים לכבילתו של עצור, באופן זהה לחוק המעצרים. כך, קובעת הפקודה כי בעת שהותו של עצור בבית חולים הוא לא ייכבל, אלא אם כן מצא סוהר בדרגת כלאי ומעלה כי מתקיימת אחת משתי חלופות.
החלופה הראשונה, היא חשש סביר כי העצור ימלט, יגרום נזק לגוף או לרכוש, או יפגע בראיות. החלופה השנייה דורשת כי העצור הוא אדם שהורשע באחת העבירות שבסעיף 23(א)(5) לחוק המעצרים (עבירה שדינה מיתה, עבירת בטחון וכן הלאה). זאת, אלא אם סבר סוהר כי לא מתקיים חשש כאמור בחלופה הראשונה.
עוד נקבע, כי במקרים בהם אין מנוס מכבילה, היא תעשה באופן המינימלי והמקל ביותר. נימוקי ההחלטה בדבר הכבילה ימסרו לצוות הרפואי של בית החולים, כאשר באחריות מפקד הצוות לוודא כי הצוות מגלה ערנות ורגישות לקושי הנובע מהכבילה.
ואולם, כבילתם של עצורים המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, על ידי המשטרה ושירות בתי הסוהר, נעשית לעתים בניגוד לנהלים, ולמעשה גם בניגוד לזכויות חוקתיות בסיסיות של העצורים.
מכאן החשיבות שבפניה לעורך דין פלילי מקצועי ומנוסה, במצב הרגיש של אדם הלוקה בנפשו שנקלע להליך פלילי, על מנת שזכויותיו יישמרו בצורה המיטבית.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני.
