עיכוב לא חוקי על ידי שוטר
רבים וטובים יודעים כי לשוטר ישנה הזכות לעכב אדם מסוים שנחשד בעבירה פלילית, אולם בנסיבות מסוימות העיכוב עלול להיות לא חוקי, עיכוב לא חוקי אף יכול להביא לפסילת ראיות שנתפסו במהלכו. בעידן שבו זכויותיהם של חשודים ונאשמים מקבלים משנה תוקף ומוכרים כזכויות חוקתיות מן הראוי כי הזכות לעכב אדם תופעל אך ורק בשיקול דעת ולאחר שהתבסס חשד סביר דיו לביצוע העיכוב.
עיכוב היא הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי. הגבלה זו מסויגת מראש בזמן ובתכלית.
סמכות העיכוב מוגדרת בסעיף 66 לפרק ג' בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו -1996 (להלן – חוק המעצרים) באופן הבא:
"הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה".
סעיף 67(א) לחוק המעצרים קובע כי:
"היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו".
עיכובו של אדם נכנס תחת אותה קטגוריה של "הגבלת חירות" ועל כן, הציב המחוקק שלושה תנאים בסיסיים לעיכוב:
הראשון – העיכוב מותנה בקיומו של חשד סביר כי האדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה.
השני – העיכוב מותנה בקיומה של תכלית (בירור זהות, בירור מען, חקירה, או מסירת מסמכים).
השלישי - העיכוב מוגבל בזמן (זמן סביר בנסיבות המקרה, אך לא יותר מ-3 שעות, אותן יכול להאריך קצין ממונה ב-3 שעות נוספות מנימוקים שיירשמו).
מעבר לקיומם של שלושת תנאי הבסיס לעיכוב, ובהתאם להוראות סעיף 72 ו-24(ג) לחוק המעצרים, חובתו של מבצע העיכוב להודיע למעוכב את סיבת העיכוב, והדבר יהא בבחינת תנאי לחוקיות העיכוב.
החוק הקנה לשוטר סמכות לפנות לאדם ולעכבו, ולו לזמן קצר, על מנת לברר זהותו ומענו, ובכלל זה לדרוש ממנו כי יזדהה בפניו באמצעות תעודה מזהה, אך התנה אותה סמכות בקיומו של חשד כי בוצעה עבירה (ר' ספרו של י. קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון, הליכים שלפני המשפט א, הדין בראי הפסיקה מהדורה מעודכנת, תשס"ח- 2008.)
המסגרת החוקית אינה מכירה בהפעלת סמכות העיכוב כלגיטימית, מבלי שקדם לה חשד סביר לביצוע עבירה. כך ביקש המחוקק למנוע עיכובו של אדם ע"י המשטרה – רק משום היותו בעל עבר פלילי, או היותו 'מוכר למשטרה' ('בדוקאי' במונחי המשטרה).
חשד סביר לביצוע עבירה יכול להתבסס על מידע מודיעיני, ראיות למיניהן ונסיבות האירוע דוג': ניסיון בריחה של המעוכב משהבחין בשוטרים, התנהגות בצורה קיצונית, ניסיון להסתיר דבר מה, נהיגה בניגוד לחוקי התנועה וכיוצ"ב, אך בוודאי שאינו יכול להתגבש על רקע חשד 'כללי' ועל בסיס הטענה כי המעוכב 'זוהה' ע"י השוטר, מבלי להצביע על חשד כלשהו כי הנאשם עבר עבירה כלשהי עובר לעיכובו.
ת.פ. 20039-09-13 (שלום ת"א) מ"י נ. נידם, הינו דוגמא מצוינת לעיכוב לא חוקי שבוצע ע" המשטרה – ולתוצאה הנדרשת והמתחייבת – זיכוי הנאשם.
כתב האישום בתיק זה הוגש בגין עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, ולפיו ביום 23.1.13 לאחר השעה 03:00, ברח' מנחם בגין בת"א, רכב הנאשם על אופניים השייכים לעיריית ת"א וניתנים להשכרה.
הנאשם עוכב ע"י השוטרים וכאשר נשאל לפשר החזקתו באופניים, הסביר כי קיבלם מחבר בשם 'אריק'. שם בלבד שנזרק לחלל האוויר ונשאר בחזקת נעלם מאותו הרגע ועד לתום ההליך.
מבירור שערכו השוטרים מול המוקד העירוני התברר כי אופניים אלו הוכרזו ע"י העירייה כגנובים כשבועיים קודם לכן.
במהלך פרשת התביעה והעדת השוטר, עלה כי הנאשם מוכר לשוטר היטב מפעילויות קודמות.
השוטר העיד בקור רוח כי זוכר את הנאשם מאירועי מעצר קודמים, וכי נאשם זה הוא 'סוג של אחד שצריך לשים אליו לב'. די היה בזוג אוזניים כדי להבין שאותו 'חשד' אליו הפנה השוטר לאורך עדותו בבית המשפט לא היה סביר כלל וכלל, ובוסס – רובו ככולו – על היותו של הנאשם מוכר לו מאירועים קודמים (ועל פעולת האצה קלה של אופניו).
בהחלטתו, קבע כב' השופט בני שגיא, דאז סגן הנשיאה, כי הנסיבות בהן נראה הנאשם ע"י השוטר – לא היו כאלה אשר הקימו את דרישת החשד הסביר. כמו כן, וברוח פסיקות בית המשפט העליון בעניין יששכרוב (ע"פ 5121/98 טוראי רפאל יששכרוב נ. מ"י) ובעניין בן חיים (רע"פ 10141/09 אברהם בן חיים נ. מ"י), קבע כב' השופט כי גם אם החשד הסביר התגבש אצל השוטר לאחר העיכוב הבלתי חוקי, בעקבות תישאול הנאשם והבדיקה מול המוקד העירוני, חשד כאמור הוא תוצר ישיר של עיכוב בלתי חוקי, והוא אינו יכול לרפא את הפגם שנפל בהליך כתוצאה מהעיכוב הבלתי חוקי.
כלומר, גם אם התגבש החשד הסביר אצל השוטר לאחר העיכוב הבלתי חוקי – לא ניתן לראות בו כבסיס ראייתי לגיטימי להגשת כתב אישום.
אין ספק כי החלטה אחרת הייתה עלולה לשדר מסר פסול ושגוי למשטרת ישראל, לפיו יהיה ניתן לעכב אדם גם ללא חשד סביר, ולנסות 'לגבשו' במהלך תישאול המעוכב.
הייתכן כי בעידן שבו השיח במשפט הפלילי מתפתח ועובר שינוי תפיסתי סביב ההכרה במעמד זכויותיהם של חשודים ונאשמים כזכויות חוקתיות – יוכל שוטר לעכב אזרח, כראות עיניו וטוב ליבו, ללא כל חשד סביר לביצוע עבירה, ורק על-סמך רצונו לדעת מי 'מסתובב בגזרתו', או על-סמך היכרותו מאירועים קודמים?
היעלה על הדעת כי במדינת ישראל, סוף שנת 2017, תעכב משטרת ישראל חשוד רק על-סמך היותו מוכר להם מאירועים קודמים וחזותו 'המחשידה' – הומלס מוזנח ועלוב חיים, דל ואביון הנוסע על תלת אופן ומרוויח לחמו מן היד אל הפה? האם התוצאה הייתה זהה אילו באותו המקום ובאותה השעה ממש היה עובר רכב מרצדס ונוהג בו מי שלבוש בחליפת 3 חלקים ועניבה? האם גם אז היו השוטרים מעכבים אותו לחקירה?
האמנם ממצאים עובדתיים ואובייקטיבים הם שמגבשים את החשד בלב השוטרים בחיי היום יום בשטח? או שמא תבניות השתולות בתת מודע, מוסכמות חברתיות וסטראוטיפים? פרי מחשבה, רגשות לב ואינטואיציה?
אין ספק כי פעילות שכזו, אשר תתבסס על רגשות הלב ואינטואיציה מצדם של השוטרים, תהפוך את הוראות חוק המעצרים הנוגעות לסמכות העיכוב לאות מתה, תרוקן מכל תוכן את זכויותיהם החוקתיות של חשודים ונאשמים להליך הוגן, לחופש התנועה, לחירות ולפרטיות ולעולם תמקם אותם בשולי החברה, קרובים לשוטרים, לניידות ולמרתפי המעצר, מבלי כל יכולת לשקם עצמם ולשוב בבוא היום למעגל החיים הנורמטיבי. מחיר אנושי ונזק חברתי גבוה למדי, שאל לה לחברה מתוקנת וחזקה להסכים לו ולקבלו.
לסיכום
בעידן שבו זכויות החשוד והנאשם מוכרות על ידי בתי המשפט כזכויות חוקתיות אין מקום לעכב חשודים בעבירה פלילית על בסיס תחושות סובייקטיביות של השוטר בלבד, אלא על סמך חשד סביר לביצוע עבירה אשר מבוסס על מידע מודיעני או התנהגות מחשידה מצד החשוד. כמו כן על השוטרים להקפיד על תקינותו של ההליך על פי חוק המעצרים. על כן במצב שבו אדם חש כי פגעו בזכויותיו ועיכבו אותו באופן בלתי חוקי עליו לפנות לעורך דין פלילי אשר בקיא בתחום המעצרים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני.
