איסור פרסום שם חשוד או נאשם ועיקרון פומביות הדיון
ככלל, עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית הוא כי דיוני בית המשפט ינוהלו בפומבי וכי שמו של החשוד או הנאשם בהליך יהיו גלויים. יחד עם זאת, וכפי שיוצג להלן, לכלל זה נקבעו חריגים שונים שנועדו להגן, בין היתר, על עקרון העל החוקתי של כבוד האדם. עקרון זה, המעוגן כיום בחוק יסוד, נחשב כעקרון יסודי בישראל ונגזרות ממנו זכויות רבות. כתוצאה ממעמדו הרם של עקרון זה זכה הוא לעיגון בדברי חקיקה רבים, בהם נקבעו הוראות האוסרות על פגיעה בו; מכח הוראות אלה מתאפשרת הטלת מגבלות על פרסומים שעשויים לפגוע בכבודו של אדם ובערכים הנגזרים ממנו.
המסגרת הנורמטיבית והפסיקה
הוראות החוק המצויות בסעיפים 70(ד) ו- 70(ה) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 והפרשנות שניתנה לאותן הוראות בפסקי הדין.
הכלל אשר נקבע בפסיקה הינו כי האינטרס הציבורי בפרסום שמות חשודים גובר על פני האינטרס האישי שלהם והדבר חל, קל וחומר, שעה שאנו דנים בפרסום שמם של מי שהורשעו בדין.
התנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה, בנוגע לסוגיה של אי פרסום שמו של חשוד (תוך הפנייה לדברים שנקבעו ברע"פ 7276/13 פינטו נ' מדינת ישראל (12.11.2013)):
נקבע כי על החשוד לשכנע, ראשית, כי עלול להיגרם לו "נזק חמור" כתוצאה מן הפרסום ושנית, כי ראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור העלול להיגרם לו, על פני העניין הציבורי שבפרסום שמו. לפי הפסיקה, מאחר ועסקינן בתנאים מצטברים, ולנוכח ההלכה שלפיה את החריגים לעקרון פומביות הדיון יש לפרש על דרך הצמצום, לעולם תיטה הכף לעבר פומביות הדיון. עוד צוין כי על מנת שבית המשפט ישתכנע כי יש לסטות מכלל פומביות הדיון, על החשוד להראות כי באם יוותר הפרסום, עלול להיגרם לו, במידה קרובה של ודאות, נזק המתאפיין בחומרה מיוחדת, יוצאת מגדר הרגיל, החורג בחומרתו מהפגיעה הטבעית העלולה להיגרם לכל אדם בעקבות פתיחת חקירה פלילית נגדו, מעצם טיבו וטבעו של ההליך הפלילי.
בנוסף, כי בבחינת הפגיעה הטמונה בפרסום שמו של חשוד או נאשם שטרם הורשע בדין, להבדיל משמו של נאשם שהורשע, הרי שהאינטרס הציבורי בהגנה על שמו הטוב של אדם פועל ביתר שאת, שכן המדובר במי שעומדת לזכותו חזקת חפות. ואולם, כוחו של אינטרס ציבורי זה נחלש שעה שעסקינן באדם אשר הורשע בביצוע עבירה פלילית.
עקרון פומביות הדיון
הינו עקרון מרכזי בשיטת המשפט הישראלית ומעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט, הקובע את הכלל, לפיו, "בית המשפט ידון בפומבי". בית המשפט העליון עמד על תכליותיו של העיקרון בקובעו כי פומביות הדיון מגשימה את זכות הציבור לדעת ואת חופש הביטוי וחופש העיתונות. ניהול הדיונים בפומבי מאפשר ביקורת ציבורית על התנהלות הרשות השופטת, כמו גם ליבון גלוי של העניינים העומדים על סדר יומה של החברה, כל אלה אבני יסוד במשטר הדמוקרטי. מדובר בעיקרון חשוב לשם חיזוק אמון הציבור ברשויות, הוא מבטיח גם את תקינות ההליך השיפוטי ומונע הכרעה הכרוכה במשוא פנים ודעה מוקדמת, ובכך מקדם הוא עשיית צדק ומחזק את אמון הציבור בבתי המשפט. כפועל יוצא מעיקרון זה, מפורסמים גם שמותיהם של הנוטלים חלק בהליך השיפוטי.
יחד עם זאת, חרף חשיבותו, נסוג לעיתים עיקרון הפומביות, מפני ערכים, זכויות, או אינטרסים אחרים, אשר לצורך ההגנה עליהם נקבעו בחוק החריגים, המנויים בעיקרם בסעיפים 68(ב) ו- 70 לחוק בתי המשפט.
בבש"פ 869805 אזולאי נ' מדינת ישראל נקבע כי חרף מרכזיותו של עקרון פומביות הדיון, אין הוא שוכן ברִיק משפטי. לצדו מתקיימים ערכים, זכויות ואינטרסים מתחרים אשר לצורך ההגנה עליהם נקבעו בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט חריגים לעיקרון זה. בהתקיים איזה מחריגים אלה רשאי בית המשפט לדון בעניין מסוים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, וסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט אוסר לפרסם דבר על דיון שמתנהל כך אלא ברשות בית המשפט. עם זאת בשל חשיבותו של עקרון הפומביות, נפסק כי סטייה ממנו לא תתאפשר בנקל, כי לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון וכי החריגים לעיקרון זה ייושמו על דרך הצמצום ורק לאחר שקילה קפדנית וזהירה.
"נוסחת האיזון"
נוסחת האיזון אשר נקבעה בחוק, מבכרת, ככלל, את עיקרון פומביות הדיון על פני החריגים לו. בית משפט העליון קבע לא אחת, כי את החריגים לעקרון פומביות הדיון, יש לפרש בצמצום "ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון".
כך, ברע"פ 7276/13 פינטו נ' מדינת ישראל (12.11.2013) נקבע מפי כב' השופט ח' מלצר:
"אין הליך פלילי שלא כרוכה בו מעצם טיבו וטבעו פגיעה בכל מישורי חייו של מי שכנגדו מכוון ההליך הפלילי, לרבות: פגיעה בשמו הטוב, פגיעה במשפחתו ופגיעה בעבודתו ובמשלח ידו. לפיכך, על חשוד המבקש לפגוע בעקרון פומביות הדיון על דרך של איסור פרסום שמו, מוטל הנטל להראות כי עלול להיגרם לו "נזק חמור" מהרגיל באם יותר הפרסום - ונטל זה הוא משמעותי וכבד... כדי שבית המשפט ישתכנע כי מוצדק לחרוג מכלל פומביות הדיון, על החשוד להראות, אפוא, כי באם יותר הפרסום, עלול להיגרם לו, במידה קרובה של וודאות, נזק המתאפיין בחומרה מיוחדת, יוצאת מגדר הרגיל- החורג בחומרתו מהפגיעה הטבעית העלולה להיגרם לכל אדם בעקבות פתיחתה של חקירה פלילית נגדו, והנלוות לה ולקשירתו שמו בה, מעצם טיבו וטבעו של ההליך הפלילי."
הדברים האמורים יפים קל וחומר כאשר המדובר במי שאינו עוד בחזקת חשוד או נאשם במהלך ניהול משפט, כי אם מי שהורשע בדין. הנטל מוטל על הנאשם להוכיח כי מתקיימים בעניינו התנאים המצדיקים לאסור פרסום שמו.
לסיכום,
יישום ההלכות שנקבעו ופורטו לעיל, באשר לחשיבות עקרון הפומביות והצורך לפרש בצמצום את חריגיו, מוביל למסקנה, כי פרסום ההליך כולו, לרבות הכרעת הדין, מגשים את עקרון הפומביות ותכליותיו ומבטיח באותה עת כי הפגיעה בנאשם תהא מידתית ותשקף את העבירה בה הורשע.
אכן פרסום שמו של נאשם עלול לפגוע בשמו הטוב ובעסקיו, ואולם, פגיעה זו הינה מנת חלקו של כל מי שנחשד או מואשם בפלילים, קל וחומר מי שהורשע בדין. על המבקש לעמוד בנטל להראות כי הנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מפרסום שמו הינו נזק חמור יותר מהנזק העלול להיגרם לנאשמים אחרים כמוהו, וכי יש הצדקה לחרוג בעניינו מן הכלל, בנוגע לפומביות הדיון.
על כן, רצוי שתסתייע בעורך דין בעל ניסיון בתחום הפלילי על מנת שזה יסייע בכל הקשור להמשך איסור פרסום זהותך בהקשר הפלילי.
אין לראות במאמר זה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני
