עבירת האונס
עבירת האונס נחשבת לאחת העבירות החמורות ביותר בדיני העונשין ולא מעט אנשים אף משווים אותה בחומרתה לעבירת הרצח. עבירת האונס מתייחסת לתקיפה של נשים בלבד מעצם הגדרתה והרשעה בה גוררת עונשים כבדים, עניין אשר מעיד על חשיבות ההסכמה במהלך קיומם של יחסי מין. במאמר הקרוב נפרט אודות העבירה מאפייניה ויחסו של בית המשפט לעבירה.
עבירת האונס מוגדרת בסעיף 345 לחוק העונשין-התשל"ז-1977. עבירת האינוס נחשבת לעבירה התנהגותית, כאשר ההתנהגות הנדרשת להתקיימות העבירה היא "בעילה" של אישה אשר התקיימה ללא הסכמתה החופשית. סעיף 345 לחוק מגדיר "בועל" כמחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה.
יסודות העבירה
כדי לבסס הרשעה בעבירת האונס ראשית יש להוכיח כי התקיימה "בעילה". המונח בעילה מתייחס להחדרת איבר מאיברי גופו של התוקף (לא בהכרח איבר מין) או חפץ לתוך איבר מינה של המתלוננת. לאחר מכן יש להוכיח "העדר הסכמה" לחדירה של המתלוננת. בעבר המחוקק ובתי המשפט דרשו כי העדר הסכמה לחדירה יתבטא באיזושהי התנגדות פיזית או מילולית מפורשת, אך כיום בתי המשפט ורשויות האכיפה מכירים גם במקרים של התנגדות מילולית מינורית בלבד ואפילו במקרים של חוסר שיתוף פעולה המתבטא בפאסיביות וקיפאון. פעמים רבות אנשים נוטים לחשוב כי אם הנאנסת לא התנגדה סימן שהיא הייתה מעוניינת בקיומם של יחסי המין, אך בעקבות מחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות והצגת עמדות חדשות בכל הנוגע לנושא, הבינו בתי המשפט ורשויות האכיפה כי לא כל הנשים נוהגות באותו האופן, וכי ישנן נשים רבות ושונות אשר לכל אחת מהן תגובה שונה למעשים של תקיפה וחלקן גם עשויות לקפוא ולנהוג בפאסיביות במהלך תקיפה מינית, ואין זה אומר שהן מסכימות למעשים המיניים. על כן החלו להכיר גם באותם מקרים גבוליים ושונים כמעשי אינוס.
כיום המחלוקת העובדתית הגדולה ביותר במשפטי אינוס סובבת סביב עניין ההסכמה, השופטים יכריעו בדרך כלל על בסיס התרשמותם מהצדדים ומהימנותם, וזאת בשל העובדה כי למעשי האינוס אין עדים בדרך כלל מלבד הנאשם והקורבן ומדובר במילה כנגד מילה.
יחד עם זאת, חשוב לציין, כי ישנם מספר מקרים בהם קיימת הסכמה לכאורה של הנאנסת לקיומם של יחסי המין אך אלו עדיין יחשבו לאונס:
• כאשר מדובר בבעילה שנעשתה בהסכמתה האישה, אך הסכמה זו הושגה במרמה, תוך הצגת מצג שקרי שנועד להערים על האישה באמצעות מניפולציות מניפולטיביות כלשהן כמו במצבים של התחזות לאדם אחר או לצורך הבטחת הצלחתו של טיפול מסוים.
• בעילה של קטינה שהיא מתחת לגיל 14 תחשב לאונס גם אם הבעילה בוצעה בהסכמתה משום שהמחוקק קבע כי קטינה בגיל זה אינה יכולה להבין באמת את משמעות ההסכמה.
• בעילה תוך ניצול מצב של חוסר הכרה או מצב נפשי אחר אשר מנע מהנאנסת לתת את הסכמתה לבעילה. למשל במקרים בהם הנאנסת מטושטשת באופן קיצוני עקב שימוש מאסיבי בסמים ואלכוהול.
• בעילה תוך ניצול אישה הלוקה בנפשה או לקויה בשכלה כאשר הליקוי הוא זה שהוביל בהסתברות גבוהה לקיומם של יחסי המין.
על הענישה הנהוגה
העונש המרבי אשר קבוע בחוק בגין עבירת אונס הוא עד 16 שנות מאסר בפועל. יחד עם זאת, בנסיבות שבהן העבירה נחשבת לחמורה יותר ניתן להטיל עונש מאסר של עד 20 שנה. על פי הפסיקה נסיבות מחמירות בעבירת אונס נחשבות לאונס שבוצע בקטינה עד גיל 16, או כאשר המעשה בוצע באיום של נשק, תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או גרם להריון. גם התעללות בקורבן לפני או בזמן המעשה ונוכחות של אחרים במהלך המעשה נחשבים לנסיבות מחמירות. לא אחת במהלך גזירת עונשו של נאשם בעבירת אונס משתמשים בתסקיר שירות המבחן של קורבן העבירה כדי לעמוד על הנזקים הנפשיים והגופניים שנגרמו לקורבן.
סעיף 355 לחוק העונשין קובע כי במקרים של של אונס שנעשה בכוח או בנסיבות מחמירות לא ניתן לגזור על הנאשם שהורשע בעבירה פחות מרבע מן העונש המרבי, אלא אם מדובר בטעמים מיוחדים. כמו כן במידה והשופט החליט לגזור על נאשם פחות מרבע מן הרף הגבוה של העונש, עליו לנמק זאת בגזר הדין והנימוקים צריכים להיות בעלי משקל.
לסיכום
עבירת האונס נחשבת לאחת מהעבירות החמורות ביותר בדיני העונשין של ישראל. מדובר בעבירה אשר פוגעת באוטונומיה של האישה ובזכותה על גופה באופן החמור ביותר, התוצאות הקשות של עבירת האונס עלולות להותיר את הקורבנות עם פצעים פייזים ונפשיים עמוקים ולצלקן לאורך כל חייהן. בשל החומרה של המעשים נהוג להטיל על הנאשמים בעבירת אונס עונשים כבדים ועל כן במידה ואדם מואשם בעבירה של אונס עליו לפנות לעורך דין פלילי אשר מומחה בעבירות מין כדי לקבל את הייצוג הנכון ביותר עבורו.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני.
