מילון מונחים פלילי

סעיף 390 לחוק העונשין מגדיר את עבירת הגניבה בידי עובד ציבור כעבירת גניבה בעלת חומרה יתרה, יותר מעבירת הגניבה הבסיסית, ואף יותר מעבירת גניבה בידי עובד.

היחס המיוחד לנסיבות אלו נובע בעיקר מהעובדה שיחסי האמון של כלל אזרחי המדינה בעובדי הציבור שקולים ליחסי האמון שבין האזרחים למדינה, שכן עובד הציבור אינו משמש כאדם פרטי אלא אמור לפעול למען האינטרס הציבורי ולייצג את מוסדות המדינה.

הסעיף קובע כי "עובד הציבור הגונב דבר שהוא נכס המדינה או דבר שהגיע לידיו מכוח עבודתו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים, דינו - מאסר עשר שנים". כמו כן, בעבירה זו לא נדרשת התקיימות של נזק או של אובדן הנכס הנגנב, אלא די בעצם נטילתו של הנכס כדי לספק את דרישת היסוד העובדתי בעבירה.

אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בעבירות רכוש

בסעיף 184 לחוק העונשין, סכין מוגדרת ככלי בעל להב או כלי אחר שמסוגל לדקור או לחתוך.

סעיף 186 לחוק קובע כי מי שמחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו - מאסר חמש שנים.

הסיפא של הסעיף קובעת "טענת הגנה" כי הנאשם החזיק בסכין למטרה כשרה שהוכחתה - במפורש - על הנאשם. קרי, מידת ההוכחה הנדרשת לגבי החזקת סכין ל"מטרה כשרה", מוטלת על ההגנה שעליה להוכיח כי הסכין לא שימשה את הנאשם לביצוע עבירה אחרת, ועליו להוכיח טענה זו במידה של עמידה במאזן ההסתברויות.

הרציונל להפיכת החזקת סכין לעבירה פלילית ולהטלת נטל הוכחת המטרה הכשרה על הנאשם, הוא מידת הסיכון שבה, כפי שנקבע בע"פ 9175/96 יונתן אליאל נ' מדינת ישראל.

בתי המשפט, בהם בית המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגיפה שפשתה בקרבנו והיא מגפת תת - תרבות הסכין "צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה".

לאור חומרת העבירה ונפיצותה גובר האינטרס הציבורי והצורך בהרתעה ובענישה מרתיעה.

קרא עוד בנושא במאמר עבירת החזקת סכין

ניהולו של משפט פלילי "קלאסי" מתמקד למעשה בשתי תוצאות, או בהרשעה, או בזיכוי. אך בין שתי האפשרויות הללו, קיימת אפשרות שלישית לסיים את המשפט הפלילי, והיא באמצעות "הסדר טיעון". מונח זה זוכה לפעמים גם לכינוי לעג בשם "עסקת טיעון". אך למעשה, מדובר בהסדר בין המדינה לבין נאשם בהליך הפלילי, שהוא תוצאה של משא ומתן בין השניים, והוא נובע לעיתים מרצון לקנות סיכון מסוים מטעם שני הצדדים.

לדוגמא, לעיתים המדינה מסכימה לשנות את כתב האישום לכתב אישום מקל, בתמורה לכך שהנאשם יודה בעבירות קלות יותר. כך הנאשם נהנה למעשה מעונש מקל יותר ממה שהיה מקבל אילו היה מורשע בכתב אישום מקורי, והמדינה מצליחה להרשיע אדם שביצע עבירה פלילית, אך ייתכן והיא תתקשה להוכיח שהוא ביצע דווקא עבירה חמורה יותר, כך גם האינטרס הציבורי מתגשם.

חשוב לציין שבישראל אין הסדר חוקי פורמאלי בכל הנוגע להסדרי טיעון, ולמעשה הביקורת השיפוטית על הסדרי טיעון נובעת מפסיקת בתי המשפט. כמו כן, בית משפט לא חייב לקבל הסדר טיעון שמוצג בפניו, ואירעו מקרים שבהם שופטים קבעו שהסדר טיעון מסוים לא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. עם זאת, ההלכה המשפטית היא שלרוב עדיף לא להתערב בהסדר טיעון, אלא אם הוא באמת סותר בצורה קיצונית את האינטרס הציבורי. 

אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי

טענת זוטי הדברים היא טענת הגנה שנאשם יכול לטעון במסגרת ההליך הפלילי. מדובר בטענה שמשמעותה היא שלמעשה העבירה שבגינה מואשם אדם, היא עבירה שולית, ולמעשה אין מקום להעמיד בגינה לדין, היות והאינטרס הציבורי, מחייב דווקא להימנע מהליך פלילי. דוגמא מובהקת לזוטי דברים היא במקרים שבהם אדם גונב מחנות דבר מה שהעלות הכספית שלו היא מספר שקלים בודדים.  בפסיקה נקבע כי טענת ההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן. בנוסף על בית המשפט לבחון הן את טיב המעשה והן את טיב העושה. וזאת בטרם תתקבל החלטתו בטענה כך לדוגמא אין עניינו של עבריין מועד דומה לעניינו של אדם שמסתבך לראשונה בפלילים.

סעיף 34י"ז לחוק העונשין מגדיר את טענת זוטי הדברים בקובעו כי אדם לא יישא באחריות פלילית, במקרים שבהם טיב המעשה או הנסיבות שלו, ותוצאותיו, הן קלות ערך. עוד יוער, שטענת זוטי הדברים היא טענה שאפשר לטעון במהלך המשפט הפלילי, ולאו דווקא טענה מקדמית. עם זאת, הגם שלא מדובר בטענה שנמנית על הטענות המקדמיות האפשריות במשפט הפלילי, אפשר לטעון אותה כבר בשלב הקראת כתב האישום (והיו מקרים שטענה זו התקבלה בשלב הזה).

למאמר מורחב בנושא זוטי דברים לחצו כאן!!

דברים אלו מובאים באדיבותו של עו"ד בנימין בן נתן. אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי

תיקון 113 לחוק העונשין תשל"ז-1977, קובע את המתווה, הכללים והשיקולים אליהם יידרש בית המשפט בבואו לגזור את עונשו של מי שנמצא אשם בהכרעת הדין. על פי סעיף 40 רבתי לחוק העונשין על בית המשפט לקבוע מתחם של ענישה בגין העבירה או העבירות בהן הורשע הנאשם, לאחר שבית המשפט קבע מתחם ענישה עליו לגזור את העונש בתוך המתחם שנקבע. או לחילופין, לסטות ממנו בשל שיקולים מיוחדים.

לבית המשפט ישנה הסמכות לסטות לחומרה, כלומר להחמיר בעונשו של הנאשם אף מעבר למתחם הענישה, או לסטות מהמתחם לקולה, כלומר להקל בעונשו של הנאשם.

בנסיבות בהן עולה הצורך להגן על האינטרס הציבורי רשאי בית המשפט לסטות לחומרה ממתחם הענישה. במקרים אלו יש להוכיח חשש ממשי שהנאשם ישוב לבצע את העבירות בגינן הוא מואשם או שיש לו עבר פלילי כבד באותן עבירות בהן הוא מואשם. עם זאת, המחוקק סייג את כלל זה וקבע שאין לסטות באופן ניכר ממתחם הענישה שנקבע.

אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי