עבירת איומים
עבירת איומים נחשבת לעבירה מורכבת, מדובר בעבירה של הטלת אימה ופחד על אדם אחר תוך כדי פגיעה בביטחונו האישי בין אם מדובר בחשש אמיתי ובין אם לאו. האיום הוא למעשה ביטוי שהמחוקק מטיל עליו מגבלות תוך כדי פגיעה בחופש הביטוי של המאיים בכדי להגן על ערכים שהם חשובים יותר כמו שלוות נפשו, ביטחונו וחירותו של הפרט. במאמר זה נפרט אודות עבירת האיומים
אנשים רבים במדינת ישראל כלל אינם מודעים לקיומה של העבירה, וגם אם חלקם מודעים לה הם אינם לוקחים אותה ברצינות שכן מבחינתם מדובר באות מתה בחוק. אך מדובר בטעות חמורה שכן עבירת האיומים היא עבירה ככל העבירות עבירה אשר גוררת ענישה של עד 3 שנות מאסר.
יסודות עבירת האיומים
עבירת האיומים קבועה בסעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977, וזוהי לשון החוק:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו – דינו מאסר שלוש שנים"
ניתן להבין כי איום הוא למעשה כל מעשה שנעשה בכל דרך שהיא בכדי להפחיד אדם בכך שיפגעו בגופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו שלו או של אחר. האיום למעשה מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן פעמיים רבות כרוך האיום גם בצפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות האיום.
עבירת האיומים אינה דורשת לשם התהוותה תוצאה בפועל של פגיעה כלשהי בערכים המוגנים, כלומר אין פה דרישה לתוצאה מסוימת ולא נדרש להוכיח שהאיום אכן השיג את מטרתו של המאיים. די בפעולת האיום עצמה כדי להוות עבירה של איומים. היסוד הנפשי אשר נדרש בעבירת האיומים הוא "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו" כלומר יש דרישה לכך שהמאיים הציב לעצמו כמטרה את הפחדתו של המאוים. היסוד הנפשי מתקיים במצבים בהם למאיים הייתה מודעות ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש גם אם אין לו שאיפה אמיתית לכך.
בנוגע לעבירת האיומים עולה השאלה מה קורה במקרה שבו לא מממשים את האיום, כיצד הדבר פוגע בחייו של המאוים, התשובה לכך היא די פשוטה שכן מעצם ספיגת האיום בלבד נכנס המאוים למצב של חרדה, מתח ובהלה. כלומר, עצם האיום משנה את מצבו של המאוים ופוגע בשלוות נפשו בתחושת הביטחון ובחופש הפעולה שלו.
בנוסף לכך לשם הרשעה ישנה דרישה שהאיומים יופנו באופן ספציפי כלפי אדם מסוים ולא כנגד מוסד או קבוצה של אנשים, עוד המאוים צריך לקלוט את האיומים ולהפנים אותן, ואין זה מספיק שהמאיים זרק את המילים באופן כללי לחלל האוויר.
ההבדל בין איום לאזהרה
האיום שמטרתו כאמור לנטוע בליבו של המאוים פחד או חרדה נמדד על פי סטנדרטים אובייקטיבים, בשונה ממתן אזהרה או עצה שאדם מסוים יכול לחוש מאויים גם מהם, אך כאמור על פי סטנדרטים אובייקטיבים לא מדובר בעבירה כלשהי.
נדמה שקו הגבול שבין איום לאזהרה אינו מדוייק, אך נקבע בפסיקה שבכדי לבדוק האם מדובר באיום או אזהרה יש לבדוק האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע, במידה והתשובה לכך חיובית והדובר שולט על התממשות האזהרה יש לראותו כמאיים ולא כמזהיר.
שיקולי הענישה בעבירת האיומים
בדומה לכל עבירה במשפט הפלילי, גם ענישה על עבירות איומים הינה אינדיבידואלית והיא נקבעת בהתאם לנסיבות המקרה. הענישה מתייחסת למגוון שיקולים בינהם: סוג העבירה, היקף ביצוע הדברים, כוונתו של המאיים להוציא את איומיו לפועל ונסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה כמו עברו הפלילי של המאיים, מצבו המשפחתי, הבריאותי וכדומה.
כמו כן, בעת גזירת העונש מתייחס בית המשפט גם למתלונן אשר נפל קורבן לעבירת האיומים. מערכת המשפט תעדיף להגן על זכויותיהם של הקורבנות על פני אלו של הנאשמים. על כן בית המשפט יבדוק האם הנאשם הביע חרטה על מעשיו והאם הוא הפנים את חומרת מעשיו. במקרים בהם האיומים היו חוזרים ונשנים, כך שהפכו את חייו של המאוים לבלתי נסבלים, ייתכן ויינתן לכך משקל בעת גזירת הדין. כמו כן ברור, כי בית המשפט בוחן האם האיומים עלו עד כדי מעשים בפועל ונותן לכך משקל.
לסיכום
עבירת האיומים היא עבירת אלימות מילולית, עבירה שאינה מוכרת כל כך בקרב הציבור הישראלי ורבים חושבים שלא באמת ניתן להרשיע בגינה בשל מורכבותה הן במישור העובדתי והן במישור הנפשי. עם זאת לאחרונה קיימת מגמת החמרה בהתייחסות גורמי התביעה למבצעי עבירת האיומים בכדי לטפל בנגע האלימות שפשט בחברה. על כן במידה ואדם נחקר או מואשם בעבירת האיומים עליו לפנות לעורך דין פלילי אשר מתמחה בעבירות אלימות.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני.
