פרשיות מתוקשרות: עו"ד שי גבאי על האונס בקיבוץ שמרת

המעשים התרחשו בין ה-10 ל-14 באוגוסט, 1988, בהם הועברה הנאנסת, בת הקיבוץ, בין הנערים שאנסו אותה, כולם בגילאי 16.5 עד 17.5. הכל החל עם נער אחד, איתו שכבה הנאנסת, בהסכמתה, לאחר ששכנע אותה כי יגן עליה ולא ייתן לאחרים לגעת בה. אולם לאחר שקיימו יחסים, סיפר על כך לחבריו ועודד את מעשי האונס, ושכנע את הנאנסת לנסוע איתו לשדות, שם השאיר אותה ברכב עם שניים מחבריו.

הנערים קבעו ביניהם תורות ולוח זמנים לשהות עם הנאנסת, כשבחלק מהזמן אנסו אותה יותר מנער אחד בו זמנית. המעשים החלו בקיבוץ, בחדרה של הנאנסת, והמשיכו לשדות שמבסיס לקיבוץ, מפעל הרהיטים של הקיבוץ וחוף הים.

בתום המעשים, התלוננה הנאנסת בפני אחות הקיבוץ, אולם זו נמנעה מלדווח על המקרה, ורק סייעה בטיפול רפואי. יומיים מאוחר יותר, סיפרה הנאנסת גם לאמה, שבהמשך שכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה. ברקע לדברים נשמעו טענות המתלוננת כבר אז כי המעשים נעשו שלא מרצונה ואגב השמעת איומים, וכי פחדה להתלונן ובכך בעצם לצאת נגד בני הקיבוץ שבו גדלה.

ההליכים המשפטיים בתיק

כתב אישום הוגש כשנתיים לאחר המעשים, כנגד שמונה נערים. סביב הפרשה ניתן היה להבחין בלחץ ציבורי להחמיר עם הנאשמים בפרשה האיומה הזו, אולם בשנת 1992 הם זוכו מחמת הספק על ידי השופט לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת״פ 290/90). השופט נימק את החלטתו בהיעדר מהימנות בגרסתה של הנאנסת, לגביה קבע כי על אף שעשתה עליו רושם של צעירה אינטליגנטית ובעל כושר הבעה טוב, קיימות סתירות מהותיות ורציניות בעדותה, שלא נמצא להן הסבר מניח את הדעת.

בפסק הדין נקבע הממצא שהסעיר רבים ובהמשך הביא לשינוי בגישת החוק לעבירת האונס. בית המשפט קבע, כי כיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין, הדבר אינו מהווה אונס. זאת, לצד העובדה כי הנאנסת לא הגישה תלונה באופן מיידי, כמו גם קיימה מרצונה יחסים אינטימיים עם נערים מבוגרים ממנה בתקופה שקדמה לאירועים, הביאו את בית המשפט לבחון את התנהגותה של המתלוננת במהלך תקופת התבגרותה, ניסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה וכן חוסר הפתיחות כלפי אמה ואביה החורג.

פסק הדין עורר ביקורת ציבורית רבה, ואכן הוגש ערעור לבית המשפט העליון על ידי פרקליטות המדינה, כנגד ארבעה מהנאשמים. בבית המשפט העליון ישבו הנשיא שמגר, והשופטים חשין וגולדברג. ההרכב הרשיע את ארבעת הנאשמים פה אחד, והיווה נקודת מפנה ביחס הפסיקה לעבירת האונס ולעבירות מין בכלל (ע״פ 5612/92).

בפסק דינו של בית המשפט העליון, נקבעה הלכה הקובעת כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, אחרת מדובר באונס. השופט חשין הסביר וקבע כי רק כאשר האישה הסכימה, בין אם בדרך הסכמה המקובלת על בני אדם, ובין אם בהסכמה המקובלת על הגבר והאישה המסוימים, רק אז יחסי המין קוימו בהסכמת האישה. על כך הוסיף, כי כאשר עולה ספק אם האישה הסכימה או לא, המסקנה המתחייבת היא כי יחסי המין לא היו בהסכמתה, וממילא לא נעשו ב״הסכמתה החופשית״.

כלומר ניתן לראות כי במסגרת התיק נותחה השאלה המשפטית בדבר יסוד ההסכמה, בין השאר על רקע שינויים חוקתיים והתפתחויות משפטיות העוסקות בשאלה מהי הסכמה לקיומם של יחסי מין, ובפרט האם אי התנגדות פיזית או מילולית מהווה הסכמה. לצורך הפרשנות המשפטית שנדרש אליה השופט חשין, ציטט את מילות השיר ״כשאת אומרת לא למה את מתכוונת״, תוך שהוא דוחה מכל וכל את המסר המשתמע מהן וקובע כי ״כשאשה אומרת ׳לא׳, היא מתכוונת ל׳לא׳ כמשמעותו בחיי היומיום וכהוראתו במילון... ׳לא׳ הוא לעולם ׳לא׳ ואין ׳לא׳ שהוא ׳כן׳״.

עו"ד שי גבאי

בספרות המשפטית נטען כי הרחבת הפרשנות למונח ״אונס״ על ידי בית המשפט, באה להתמודד עם מציאות חברתית קיימת, ובעיקר תוך הבנה שלאונס יש השלכות קשות עד מאוד על הקורבנות, שחוות חרדות, סיוטים, דכאון ותחושות של השפלה, ורבות מהן אף חיות במצב של האשמה עצמית.

הנשיא שמגר בפסק דינו, התייחס לסוגיה של הצדקת המעשים בהתבסס על עברה המיני של הנאנסת. לעניין זה קבע כי גופה של אישה הוא שלה, וכי היא אינה הופכת לחופשית לכל, בכך שקיימה יחסים עם זה או אחר. הנשיא קבע כהלכה מה שלרבים כיום נראה כמובן מאליו – בעמדו על זכותה של האישה לברור לעצמה בן זוג ולהחליט בעצמה למה היא מסכימה ולמה לא.

לגופו של עניין, קבע בית המשפט העליון כי גרסת הנאשמים לקויה מבסיסה. הנשיא שמגר קבע בפסק דינו כי ״מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת ארבע עשרה וחצי בנסיבות כמתואר, היינו מין קבוצתי, בסדרה, של ארבעה צעירים בני שש עשרה וחצי עד שמונה עשרה, הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקתה כהסכמה דמיה״.

לאחר הרשעת הנאשמים, חזק התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה לצורך גזר הדין. על שלושה מהנאשמים הוטלו 15 חודשי מאסר בפועל, ועל אחד מהם 12 חודשי מאסר בפועל.

לאחר המשפט

הפרשה כאמור הדהדה בקרב הציבור הישראלי, והמשיכה לעשות כן גם שנים ארוכות לאחר מכן, כשכל כמה שנים נעשו ניסיונות לראיין את המעורבים. אפילו בשנה האחרונה הופקה כתבה של העיתונאית איילה חסון בערוץ 10 שבה ניסתה לשוחח עם החשודים, אולם אלו לא ששו להיענות. הכתבה כן הביאה ראיון עם הנאנסת, קרבן העבירה שהיום היא בעלת משפחה משלה, אך ברור שנותרו בה צלקות עמוקות לאחר האירוע.

סוגיה שעלתה סביב הפרשה וגם בשלב מאוחר יותר, נגעה לחקירותיה הנגדיות של הנאנסת בבית המשפט במהלך ניהול התיק. הנאנסת נחקרה שמונה פעמים במהלך המשפט, על פני ארבע שנים. עד היום נשמעת ביקורת חריפה המאפיינת סיטואציות של חקירה נגדית של נפגעות עבירות מין, כשבמקרה הספציפי הזה אף נטען שהנאנסת עברה אונס שני, מידיהם של חמשת סנגורי החשודים שטענו שוב ושוב שקיימה עמם יחסי מן בהסכמה, מבלי להתנגד, ושלא בכתה כל אותו שבוע של אונס מתמשך בידי 11 גברים. אלו כאמור גם היו החקירות שהביאו למסקנת השופט לינדנשטראוס כי עדותה של הנאנסת מלאה סתירות, ולאחר מכן גם זיכה את הנאשמים מחמת הספק.

בשנים האחרונות אף נכתב מחזה בעקבות פרשת האונס בקיבוץ, הנקרא ״משחקים בחצר האחורית״. מדובר במחזה שהפך לאחד המחזות המצליחים בישראל, ואף זכה לביצועים במדינות אחרות בעולם. המחזה מתאר את שרשרת האירועים תוך שהוא מצמצם אותם לאירוע בודד, שמתחיל במעמד המשפט כאשר סנגוריהם של הנערים צולבים את הילדה בשאלות קשות וחודרניות, ובשלב הבא מסירים הסנגורים את הגלימות והופכים לנערים שתוקפים את הילדה בגן השעשועים.

אותה נערה מפרשת בארי, לאחר שכבר הפכה לאישה, צפתה בהצגה כשזו עלתה לאוויר ואף הוזמנה כאורחת הכבוד. יוצרת המחזה אף שוחחה איתה ואמרה לה שהיא יכולה להפוך את הסיפור שלה לשליחות, וזה מה שיתן לה כוח להמשיך. הנאנסת ענתה לה בדמעות שאף אחד לא ישיב לה את מה שעברה ואיבדה.