זיכוי קטין מעבירת אלימות בשל בעיות בזיהוי ואי בדיקת טענת אליבי
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה ע"י שניים או יותר, איומים בצוותא והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.
על פי עובדות כתב האישום, ביום 16.6.2013 סמוך לשעה 21:20, הגיע המתלונן (קטין) אשר שימש כשליח מסעדה, לביצוע מספר משלוחים בנתניה. המתלונן החנה את קטנועו בפתח הבניין ועלה למסור את האוכל שהוזמן. טרם עלייתו הבחין בקבוצת נערים שישבה במקלט. משחזר אל הקטנוע והבחין כי נעלמו מתוכו מנות אוכל נוספות ושקית ובה חפצים אישיים, פנה אל הנאשם, אשר ישב בחברת אותם נערים, ושאל אם מישהו מהם ראה מי נטל מן הקטנוע אתהחסר. בתגובה השמיעו הנערים, ובניהם הנאשם, אמירות לפיהן עליו להודות כי רק לקחו את שנגנב ולא היכו אותו וגנבו את הקטנוע. לפתע, הקיפו את המתלונן אשר היה ישוב על הקטנוע והחלו להכותו. בהמשך אף איים הנאשם יחד עם האחרים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו. בחלוף כמחצית השעה הגיעה המתלונן למקום כשהוא מלווה בשוטר והבחין בנאשם בסמוך למקום הארוע. אז הורה השוטר לנאשם לעצור בקוראו אליו: "עצור משטרה", אולם זה החל במנוסה רגלית עד אשר נתפס ע"י השוטר.
המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת הזיהוי
הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי מדובר בטעות בזיהוי. עוד העלה הנאשם טענת אליבי, אולם לא ביסס טענה זו או למעלה מהעלאתה בעת מתן התגובה לכתב האישום.
לאור עמדת הנאשם, הובאו בפני בית המשפט מכלול הראיות שנאספו, ובניהם עדות המתלונן אשר מסר כי זזיהה את הנאשם בוודאות בזירת הארוע, מספר דקות לאחר התקיפה כמי שתקף אותו ואיים עליו.
ב"כ הנאשם פעלה כדי לערער מהימנות גרסה זו תוך שהתמקדה בסבירות הגבוהה לטעות כנה בזיהוי בנסיבות הספציפיות של המקרה.
השאלה עליה היה צריך בית המשפט להכריע היא האם הוכח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם היה בין אלה אשר השתתפו בארוע?
בתום דיוני ההוכחות, בית המשפט קבע בהחלטתו מיום 19.12.2016 כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם היה בין משתתפי אירוע האלימות.
לשיטת בית המשפט, האירוע התרחש בשעת חשיכה, בתנאי תאורה דלה, פני התוקפים נחשפו לעיני המתלונן לפרק זמן קצר ביותר, תוך שהמתלונן מנסה להימלט, וכי זיהוי הנאשם ע"י המתלונן התרחש תוך כדי מרדף לחיפוש חשודים, כשהמתלונן עודנו נרגש ונסער.
בית המשפט נותן את הדעת לציפית המתלונן לפגוש את מבצע העבירה, אשר לשיטתו ציפייה זו עלולה לערפל את כושר השיפוט שלו ולהובילו לזיהוי שגוי.
עוד הצביע בית המשפט על כך שהמתלונן המזהה והנאשם הינם בני קבוצות אתניות שונות.
בית המשפט הוסיף וקבע כי קיים כשל בפעולות המשטרה, שכן המשטרה הטילה את כל יהבה על גרסת המתלונן ולא בדקה את גרסת האליבי של הנאשם וכן לא ניסתה לאתר ראיות נוספות לחיזוק גרסת המתלונן, כגון ניסיון לאתר עדי ראיה מהבניין בו התרחש האירוע.
בית המשפט קובע כי משקם ספק סביר סביב שאלת הזיהוי, אזי אין בכוחם של החשדות כלפי הנאשם (שאף נמלט מהשוטרים) כדי לבסס הרשעה, ועל כן מזכה הנאשם מן המיוחס לו בכתב האישום וזאת מחמת הספק (ת"פ 23239-04-14).
הצהרה משפטית: האמור בכתבה/מאמר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו תחליף ליעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, האמור באתר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו בא במקום יעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, עורכי הדין המפורסמים באתר הינם עורכי דין פרטיים ולהם האחריות הבלעדית על איכות הייצוג ואין בהצגתם באתר משום מתן המלצה עליהם. הנהלת האתר עושה מאמצים בניסיון לאתר בעלי זכויות על תמונות וסרטונים, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
