עבירות בנשק קר
עבירות בנשק קר הן מהעבירות הנפוצות ביותר ובית המשפט מתמודד ללא הרף עם אנשים שמוגש נגדם כתב אישום הכולל בתוכו שימוש בנשק קר. מהו אם כן נשק קר, כיצד בית המשפט מתייחס לעבירות אלו ומה ניתן לעשות במידה ואתם חשודים או נאשמים בביצוע עבירה בנשק קר. במאמר הבא עו"ד שירה ניר תנסה לעשות לנו סדר בשאלות הרבות שיש בעניין זה.
כאשר דנים בעבירות שנעשות באמצעות נשק, חשוב להבדיל בין נשק חם לנשק קר. נשק חם מוגדר בחוק העונשין, תשל"ז-1977, וההגדרה מפורטת מאוד וכוללת בתוכה מגוון של סוגי כלי נשק חמים. לעומת זאת, ההגדרה של נשק קר אינה מפורטת באותה מידה בחוק העונשין, הסיבה לכך היא שלמעשה ניתן להשתמש כמעט בכל חפץ כנשק קר ולגרום באמצעותו נזק או פגיעה קשה. ולכן חוק העונשין לא מתמקד בפירוט החפצים, אלא שם דגש על הנסיבות וכוונות המחזיק בנשק הקר. במאמר זה ארחיב בנושא הנשק הקר לכל רבדיו.
הגדרה כללית ומעורפלת של "נשק קר"
בחוק העונשין ניתן לאתר סעיף אחד אשר מתייחס לעבירות שנעשות ע"י נשק קר. סעיף 497 לחוק קובע: "העושה, או מחזיק ביודעין, חומר נפץ, או מכונה, מכשיר או כל דבר שהם מסוכנים או מזיקים, בכוונה לעשות בהם פשע או עוון או כדי לאפשר לאחר שיעשה בהם פשע או עוון, דינו- מאסר שלוש שנים". כלומר, מלשון הסעיף אנו מבינים שהחוק נמנע מלתת הגדרות מפורטות, ומעדיף לחקור כל מקרה לגופו ולהבין את כוונתו של האדם אשר עשה שימוש או החזיק בחפץ אשר גרם או יכל לגרום לפגיעה.
למרות ההגדרה המעורפלת, ישנם סוגים של נשק קר אשר נפוצים ומיוחסים בעיקר לקטטות, כגון סכינים ואגרופנים; לגבי כלי נשק אלו המחוקק קבע איסור נפרד בחוק העונשין. סעיף 186 לחוק קובע איסור על החזקה של סכין או אגרופן מחוץ לתחום הבית. ואולם, גם באיסור הנ"ל ישנו סייג, המחוקק מוסיף כי אדם אשר מחזיק בסכין או אגרופן מחוץ לביתו, זכותו לנסות להוכיח שהחזקתם הייתה כדין ולא למטרות אלימות. המחוקק מצמצם את הסעיף לנשק מסוג סכין או אגרופן בלבד כיוון שכלים אחרים, כמו שרשרת ברזל או אלת בייסבול, יכולים לשמש למטרות עבודה, ספורט וכדומה. ובמקרים מעין אלו הנטל ההוכחה הינו של המדינה.
ניתן לראות כי המחוקק רואה בעין קשה ביותר עבירות של נשק קר, כיוון שהוא קובע שני סעיפים נוספים הנוגעים לנושא זה; סעיף 185 קובע איסור לסחור, לייצר או לייבא סכין שלא למטרות מקצוע, מלאכה, עסק וכדומה, המחוקק קובע עונש מאסר עד שבע שנים למפר הוראת חוק זו; סעיף 185א קובע איסור מכירת אגרופן או סכין לקטין ע"י עובד בעסק, וזאת בתנאי שהסכין לא לצורכי בית, המחוקק קובע עונש מאסר עד שבע שנים למפר הוראת חוק זו.
במקרים בהם אדם מחזיק בכלי מסוים, שאינו סכין או אגרופן, על המשטרה והפרקליטות הנטל להוכיח מעל לכל ספק סביר, שההחזקה של הכלי, הוחזקה מתוך כוונה פלילית. בהליך הוכחת הכוונה הפלילית, יש חשיבות גדולה מאוד לנסיבות האירוע שבו נתפס הכלי. לדוגמא- אדם אשר נתפס הולך ברחוב כאשר הוא מחזיק ברשותו פטיש, יוכל לטעון בקלות שהפטיש הוחזק למטרות עבודה וכדומה; לעומת זאת, אדם אשר נתפס במועדון לילה כאשר הוא מחזיק ברשותו פטיש, יצטרך לתת הסבר מאוד משכנע לרשויות על מנת להוכיח שלא הייתה לו כוונה פלילית.
הגנה עצמית כסייג להחזקת נשק קר
פס"ד דסטה (עפ 371/08), הוא פס"ד שהגיע לביהמ"ש העליון, ועסק בסיווג של כלי מסוים ככלי נשק קר. בפסק-הדין, הדיון המשפטי של השופטים סבב סביב השאלה כיצד לסווג כלי כ"כלי נשק קר". ביהמ"ש קבע כי הדרישה בחוק, שהחפץ שהחוזק יהיה "במטרה לפגוע באמצעותו", אינה מגדירה חפץ כנשק קר או לאו בלבד. ביהמ"ש קבע שהדגש צריך להיות מושם על שני היבטים עיקריים מהמישור העובדתי; ראשית, יש לבחון מהו השימוש שנעשה בכלי בפועל, כלומר האם השימוש היה למטרות אלימות או כדי לגרום נזק; שנית, יש לבחון את פוטנציאל הפגיעה הקיים בכלי, כלומר, גם אם מדובר בכלי שלא יועד לשמש נשק, ככל שהפוטנציאל לפגיעה משימוש בכלי משמעותי יותר, ראוי לסווגו כנשק קר.
עד כה דנתי ביחס בתי המשפט ורשויות האכיפה להחזקת אמצעים לצורך ביצוע עבירות ומתוך כוונה פלילית, כעת אדון ביחס בתי המשפט ורשויות האכיפה לאמצעים שהחזקתם היא למטרות הגנה עצמית. באופן כללי, כל החזקה של כלי למטרה של פגיעה באדם אחר היא לא כדין, אך לעיתים רבות אנשים מחזיקים בכלים שיש בידיהם לפגוע באחר, אך ההחזקה היא למען הגנה עצמית בלבד. ביהמ"ש ורשויות האכיפה מבצעים הפרדה, ומסייגים כלים אשר נחשבים אמצעי הגנה "קלאסיים". לדוגמא- גז מדמיע, תרסיס פלפל, שוקרים חשמליים ועוד. למרות שכלים אלו מזוהים עם הגנה עצמית, עדיין ישנה חשיבות גדולה מאוד לנסיבות האירוע, על מנת לשלול אפשרות שאדם עשה שימוש או התכוון לעשות שימוש באמצעים אלו לצורך תקיפה, ולא לצורך הגנה עצמית.
דוגמא ליחס ביהמ"ש ניתן לראות בפס"ד סולימאן (פח (ת"א) 1077/02) אשר עסק בשלושה נאשמים אשר בצעו סדרה של עבירות חמורות כאשר הם מצוידים בין היתר בשוקר חשמלי ואקדחי גז מדמיע. ביהמ"ש קבע שיש לראות באקדחי הגז ובשוקר החשמלי כנשק קר ולא כאמצעי להגנה עצמית, ועל כן הרשיע את הנאשמים גם בעבירות של החזקת נשק שלא כדין. לעומת זאת, פס"ד שיבלי (תפ"ח 30542-08-12), עסק בנאשם אשר הביא למותו של מנוח באמצעות סכין שנשא בכליו כיוון שהמנוח תקף אותו; ביהמ"ש קבע כי החזקת הסכין ע"י הנאשם נבעה לצורכי הגנה בלבד ועקב אזהרה שקיבל מכוחות המשטרה לגבי חשש לניסיון פגיעה בחייו. ועל כן ביהמ"ש ראה בסכין ככלי להגנה עצמית וקבע שיש להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה, ולא עבירת רצח. המסקנה המתקבלת מהשוואה זו היא שביהמ"ש עושה בירור עמוק ובוחן את כלל הנסיבות והעדויות של כל אירוע לגופו על מנת לקבוע האם נעשה שימוש בכלי מסוים לצורך הגנה עצמית או מתוך כוונה פלילית.
סיכום:
בשנים האחרונות קיימת נטייה להחמרה במבצעי עבירות בנשק קר ובכלל זאת, לאנשים אשר נתפס ברשותם סכין או אגרופן. לגירסה הראשונה שנמסרת חשיבות גדולה להמשך התיק. ככל שאתם חשודים או נאשמים בעבירה של שימוש או החזקה של נשק קר, רצוי שתתייעצו במידי עם עורך דין פלילי.
