מילון מונחים פלילי
תוצאות חיפוש עבור "ראיות"
בפתח משפטו של נאשם אשר הועמד לדין פלילי (מה שנהוג לכנות "הקראה"), עליו להשיב לכתב האישום ולמסור באם הוא מודה בכתב האישום, בעובדות ובסעיפי האישום המיוחסים לו, או שהוא כופר בעובדות ובאישומים שבכתב האישום.
במידה והנאשם כפר בכתב האישום, בכל העובדות או בחלקן, מתחיל שלב הבאת הראיות שבמהלכו התביעה מנסה להוכיח את המיוחס לנאשם בכתב האישום. צריך לזכור, כי נטל ההוכחה חל על התביעה, ועליה להוכיח מעל לספק סביר את אשמת הנאשם. משכך, התביעה היא זו שמביאה את ראיותיה ראשונה, שלב זה נקרא "פרשת התביעה".
בתום "פרשת התביעה" (לאחר שהתביעה מסיימת להביא את כל עדיה) ולאחר שהתביעה מצהירה ("אלה עדי"), יכול הנאשם להעלות טענת ״אין להשיב לאשמה״ (no case to answer), כאשר לטענתו לא הוכחה האשמה אף לא לכאורה. דהיינו, גם אם יינתן בשלב זה אמון מלא לראיות התביעה, אזי לא ניתן יהיה להוכיח אף לא לכאורה את אשמת הנאשם. כך בעצם מתייתר הצורך בפרשת ההגנה (השלב שבו הנאשם מעיד ויוכול להביא את עדי ההגנה במידה ויש).
סעיף 158 לחוק העונשין קובע "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפטאת הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו" - לאחר שנתן לתובע להשמיע דבריו בעניין......".
לאחר שהנאשם מודיע שבכוונתו לטעון ש"אין להשיב לאשמה", הוא מעלה את טיעוניו בפני בית המשפט, ויכול להפנות לדברי עדים שכבר העידו, מוצגים שהוגשו לבית המשפט ולהעלות טענות משפטיות תוך הפנייה לחוק ולפסיקה. לאחר מכן, זכות התביעה להשיב ולטעון בפני בית המשפט מדוע יש ראיות לכאורה מספיקות להרשעה כבר בשלב זה ויש להמשיך לשמוע את פרשת ההגנה. לאחר הטיעונים בית המשפט יכול בהחלטה מנומקת לזכות את הנאשם ואז למעשה ההליך הפלילי מסתיים. ולחילופין, בית המשפט יכול לקבוע כי יש די ראיות לכאורה בשלב זה ועל ההגנה להביא את עדייה וראיותה.
יודגש, כי קביעת בית המשפט שיש ראיות לכאורה, אין פירושה הרשעת הנאשם, ועדיין עומדת לנאשם הזכות לנסות להוכיח את חפותו באמצעות קיום "פרשת ההגנה" (בחירת הנאשם להעיד במשפט והבאת ראיות ועדים נוספים במשגרת פרשת ההגנה).
ניתן לומר שיש שני שלבים בהם בית המשפט נדרש להעריך את הראיות בתיק.
השלב הראשון הוא כאמור במצב של אין להשיב לאשמה, בו הבדיקה היא בסיסית וכמעט טכנית – האם יש "תשתית לכאורית" לפיה ניתן יהיה להרשיע בסוף המשפט.
השלב השני הוא במעמד הכרעת הדין, שם הבדיקה איכותית פנימית של הראיות עצמן, כאשר נדרשת קביעה לגבי כל עובדה האם הוכחה ברמה הנדרשת. ובסופו של דבר באם אשמתו של הנאשם נקבעה "מעבר לספק הסביר".
למאמר המורחב על שלבי ההליך הפלילי לחץ כאן.
בכל מקרה של תלונות הדדיות על אלימות בין שוטר ואזרח מופעל במח"ש "נוהל אישור שפיטה" - הנחיה של פרקליט המדינה, שלפיה על מח"ש והמשטרה לעכב את הטיפול בתיק נגד האזרח עד לבירור התלונה נגד השוטר.
כדי להבטיח בקרה מקצועית חיצונית על טענות בדבר שימוש בכוח על-ידי שוטרים, מחויבת המשטרה להעביר לבדיקת מח"ש שהיא גורם מקצועי חיצוני בפרקליטות המדינה את כל חומר הראיות הרלוונטי שנאסף בחקירת המשטרה, הכרוך בטענות כאלה.
התכלית העומדת בבסיסה של ההנחיה היא לאפשר תיאום בין הרשויות ולמנוע מצב בו ינוהלו שני הליכים מקבילים, ברשויות אכיפה שונות, ביחס לאותו אירוע. מצב העלול להסתיים בדיבור של הרשות בשני קולות, ואף עלול להוביל לקבלת החלטות שיפוטיות סותרות. תכלית נוספת הינה בירור מקיף והוגן של נסיבות המקרה, טרם תתקבל ההחלטה להעמיד לדין את האזרח.
בתום הטיפול, מח"ש תדווח על החלטתה לגורמים הרלוונטיים. על החלטות מח"ש ניתן להגיש ערר ליועץ המשפטי לממשלה.
במקרים בהם מוגש כתב אישום ללא אישור שפיטה ממח"ש, בית המשפט יכול לקבוע סעד, אחד מאלה: הפסקת ההליכים הפלילים והעברת הנושא לבדיקתו של מח"ש או השארת כתב האישום על כנו בד בבד עם הליך הבירור במח"ש, או להורות על ביטולו של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
טענת אליבי היא טענת הגנה שיכול נאשם להעלות במסגרת ההליך הפלילי. משמעותה של הטענה היא "במקום אחר הייתי" בזמן האירוע המיוחס. כלומר, זו טענה שנטענת במקרים שהנאשם פשוט לא היה במקום העבירה בזמן הרלוונטי לאישום הפלילי. טענה זו קבועה בסעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982. בנוסף, מדובר בטענה מקדמית, כך שעל הנאשם לטעון אותה כבר בפתח המשפט הפלילי, כלומר בעת מתן תשובה לעובדות כתב האישום.
החוק קובע כי כאשר נאשם לא טוען טענה זו בפתח המשפט, אז הוא יהיה רשאי לטעון את הטענה הזו בהמשך המשפט רק אם בית המשפט יתיר לו לעשות כן. כמו כן, הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנאשם, הוא שצריך להביא ראיות לכך שהוא אכן היה "במקום אחר" בעת האירוע.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
בדיקת חיים היא למעשה בדיקה הדוגמת סימני זרע או דם במקרים של תקיפה מינית. הבדיקה תעשה בבית חולים או במכון הפתולוגי באבו-כביר בחדר המיועד לבדיקות מסוג זה. בזמן הבדיקה, לנפגע יש את הזכות לנוכחות של מלווה מטעמו.
על בית החולים או המכון חלה חובת דיווח למשטרה בכל מקרה של תקיפה מינית אך יש לזכור, גביית עדות ראשונית תיעשה על פי רצון הנפגע ובכל מקרה לא קיימת חובה על הנפגע להגיש תלונה גם אם הגיעו שוטרים לגביית עדות. הבחירה היא בידי הנפגע בלבד!
לבדיקת חיים יש שתי מטרות עיקריות – ראשית, הערכת המצב הגופני של המותקף שכוללת בדיקות וטיפולים במידה ויש חשש להידבקות במחלות מין או חשש להריון. שנית, איסוף ראיות משפטיות שנעשה על ידי רופא משפטי באמצעות ערכה המיועדת לנפגעי תקיפה מינית.
במקרים רבים תחושת ה"ליכלוך" אחרי אירוע של תקיפה מינית, גורמת לנפגעים להתקלח אחרי התקיפה. יש לשים לב כי הדבר פוגע משמעותית באיסוף הראיות וכפועל יוצא מכך, בחקירת האירוע. על כן, על אף התחושה הנוראית, אסור לכבס את הבגדים ואסור להתקלח.
הסיטואציה של ביצוע בדיקת חיים היא לא נעימה בלשון המעטה, בייחוד שהיא מגיעה לאחר אירוע טראומטי אך יש לזכור כי לביצוע הבדיקה ישנה חשיבות עליונה גם אם בסופו של יום, הנפגע בחר שלא להגיש תלונה במשטרה. בכל מקרה, הערכה על ממצאיה ישמרו למשך כ-3 חודשים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בעבירות מין
כאשר בהכרעת הדין ישנה "הרשעה" או כאשר בית המשפט קבע כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה אך לא הרשיעו, מתחילים בשלב הטיעונים לעונש. את שלב זה פותח התובע בטיעונים לחומרת העונש ובמקרים מסוימים הוא אף יכול להביא ראיות לעונש (לדוגמא: תצהיר של קורבן העבירה או תמונות על החבלות או הנזקים שנגרמו).
לאחר שהתובע מסיים עם טיעוניו, טוען הנאשם, או בא כוחו, בבקשה מבית המשפט שיקל בעונשו של הנאשם. גם הנאשם יכול להביא ראיות לעניין העונש. כך לדוגמא הנאשם יכול להביא לבית המשפט עדים שיעידו על אופיו הטוב או במקרים שיש אדם שהנאשם הורשע בכך שפגע בו, הנאשם יוכל להביאו להעיד לטובת הנאשם במידה וזה יהיה מוכן לכך (הדבר נפוץ בדרך כלל באישומים שמוגשים בגין עבירות אלימות במשפחה).
בנוסף, בית המשפט יכול לבקשת אחד מהצדדים להפנות את הנאשם לשירות המבחן למבוגרים לצורך קבלת תסקיר שיתן המלצות לעניין העונש. חשוב לזכור, כי ככל הנוגע לקטינים יש חובה לקבל תסקיר מטעם שירות המבחן לנוער. כמו כן, ישנה חובה לקבל תסקיר גם ככל שמדובר בבגירים שביצעו עת העבירה שבגינה הורשעה כאשר היו מתחת לגיל 21, ויש עתירה מטעם התביעה להשית עליהם עונש מאסר בפועל (בין אם בעבודות שירות).
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, על בית המשפט לגזור עונשו של הנאשם.
סעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי: "בתום הטענות לעניין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם; בית המשפט יקרא את גזר הדין בפומבי, יחתום עליו ויסמנו בתאריך קריאתו".
למעשה, גזר הדין הוא החלטת בית משפט הקובעת את עונשו של נאשם לאחר שבהכרעת דין נקבעה אשמתו והוא הורשע.
ביום 10.7.12 נכנס לתוקף תיקון 113 לחוק העונשין בנוגע להבניית שיקול הדעת בענישה.
מטרת החוק הינה להבנות ולכוון את שיקול דעתו של בית המשפט בגזירת הדין ולהביא לכך שבתי המשפט יגזרו את הדין בהתאם לאותם עקרונות ולפי מדיניות עקבית ובכך להגביר את ערך השוויון. כל זאת, תוך הותרת שיקול הדעת בידי בית המשפט בקביעת העונש ושמירה על עיקרון הענישה האינדיבידואלית, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ושל כל נאשם.
החוק מבנה את שיקול דעתו של השופט באמצעות יצירת הליך גזירת דין תלת- שלבי: בשלב הראשון, בית המשפט קובע מתחם עונשי הולם, לפי העיקרון המנחה בענישה – עקרון ההלימה. בשלב השני, בית המשפט נדרש לבחון אם יש מקום לסטות מן המתחם שקבע. סטייה לקוּלה מותרת בעיקר מטעמים של שיקום, וסטייה לחומרה מותרת רק מטעמים של הגנה על שלום הציבור. אם מצא בית המשפט שאין מקום לסטות מן המתחם, בית המשפט נדרש לעבור לשלב השלישי ובו הוא מצווה לקבוע את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם, בהתבסס על שיקולי הרתעה אישית או כללית ועל מגוון שיקולים ונסיבות שאינם קשורים לביצוע העבירה ואשר אינם משליכים על חומרת העבירה הנדונה.
למאמר המורחב על שלבי ההליך הפלילי לחץ כאן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
אפשרות זו מעוגנת בסעיף 143 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי.
בתחילת משפט רשאי בית המשפט לנהל דיון מקדמי בכתב האישום בהתקיימותם של מספר תנאים: כאשר הנאשם קיבל על כך הודעה, בית המשפט נוכח כי הנאשם הבין את מהותו של הדיון והביע את הסכמתו לכך, הנאשם מיוצג על ידי סנגור והתובע הסכים לניהול הדיון המקדמי.
דיון מקדמי לא יתקיים בכל מקרה בעבירות שבסמכות השפיטה של בית המשפט המחוזי (עבירה שדינה 10 שנות מאסר ומעלה) ועבירות קלות לפי פקודת התעבורה או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי.
מטרתו של הדיון המקדמי הוא בירור עמדתו של הנאשם לגבי העובדות הנטענות בכתב האישום, בחינת האפשרות לצמצום המחלוקת העובדתית או המשפטית ובמקרה הצורך גם ייתור הצורך בשמיעת ראיות וסיום הדיון במסגרת הדיון המקדמי.
במידה ובמהלך הדיון המקדמי לא הסתיים הדיון בכתב האישום, יעביר בית המשפט את הדיון לשופט אחר שימשיך לדון בו מבלי שהיה חשוף לחומר הראיות. כמו כן פרוטוקול הדיון לא יועבר לשופט החדש והוא לא ישמש כראיה בכל הליך משפטי אחר אלא בהסכמתם של בעלי הדין.
דברים אלו מובאים באדיבותו של עו"ד בנימין בן נתן. אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
דיני מחשבים הם קובץ של חוקים אחדים שנחקקו במטרה להסדיר את השימוש במחשבים, ויישומה של החקיקה הכללית לבעיות מיוחדות שמעוררת הטכנולוגיה החדשה של המחשבים.
כעיקרון, החקיקה הכללית כמו דיני קניין רוחני ולשון הרע תקפים גם לביצוע מעשים באמצעות מחשב - מי שפרסם באינטרנט פוסט של לשון הרע דינו כדין אדם שפרסם לשון הרע בעיתון או ספר - אך עצם קיומם של מחשבים מעלה שאלות ייחודיות המצריכות תשובה משפטית. למשל: האם חתימה דיגיטלית על חוזה דינה כדין חתימה בכתב יד על חוזה?
בישראל, יש כמה חוקים המסדירים את נושא השימוש במחשב. למשל, חוק המחשבים, התשנ"ה-1995 מגדיר את הפעולות שאדם יבצע באמצעות במחשב שייחשבו כעבירות פליליות: 1. משבש את פעולתו התקינה של מחשב או מפריע לשימוש בו. 2. מוחק חומר מחשב, גורם לשינוי בו, משבשו בכל דרך אחרת או מפריע לשימוש בו. 3. עושה פעולה לגבי מידע כדי שתוצאתה תהיה מידע כוזב או פלט כוזב 4. חודר שלא כדין לחומר מחשב הנמצא במחשב. בית המשפט העליון פירש חדירה כ"שימוש במחשב בהיעדר הסכמת בעליו" (רע"פ 8464/14 מדינת ישראל נ' ניר עזרא). 5. יוצר וירוס מחשב או מפיץ אותו בזדון.
במסגרת חקיקתו של חוק זה אף תוקנה פקודת הראיות, ונקבעו בה התנאים לקבילותו של פלט מחשב כראיה.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
הדין המשמעתי בצבא הינו אחד האמצעים החמורים העומדים לרשות המפקד לאכיפת המשמעת של החיילים. ככלל, מתקיים ההליך במסגרת היחידה ובפני המפקד הישיר, הפועל לעניין זה כקצין שיפוט, ושופט חייל על עבירה בה הואשם.
בדין המשמעתי אין לחייל זכות ייצוג, הקיימת לנאשמים בבתי משפט ובבתי דין צבאיים, ולכן, מוטלת על קצין השיפוט החובה לדאוג לקיומו של הליך הוגן הכולל, בין השאר, מתן הזדמנות לנאשם להשמיע את גרסתו; בחינה עניינית והוגנת של הראיות המובאות במסגרת ההליך, טרם הכרעה בשאלת אשמתו של הנאשם; והטלת עונש שיהיה הולם את העבירה ואת נסיבות החייל, ולאו דווקא העונש המקסימלי האפשרי. בנוסף, בכדי לשמור על זכויות החייל בדין המשמעתי, נקבעו בפקודות הצבא מספר כללים חשובים אותם כדאי להכיר, כמו: מועד הגשת התלונה, תפקיד ודרגת הקצין הדן בתלונה, הזכות לעיון בפרטי התלונה, הזכות להעברת הדיון, הגשת ערר, ועוד.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה במשפט צבאי
הרבה מנפגעי עבירה שחווים התעללות מינית בילדותם עוברים תהליך של הדחקת הזיכרון ביחס לאירוע התקיפה. הבעיה מתעוררת כאשר הראש לא מצליח להדחיק עוד והזיכרון מתעורר.
מקרה כזה הגיע להכרעת בית המשפט בשנת 2007. מדובר היה על אישה שהתלוננה כי אביה אנס אותה בילדותה והכל על סמך חלום. לטענתה, חלמה כי היא מקיימת יחסי מין עם אביה ובאותו הרגע ניעור בה זיכרון בנוגע למעשים המיניים שביצע בה אביה בילדותה. ההיזכרות גרמה למתלוננת נזק פיזי ונפשי והיא פנתה לטיפול פסיכולוגי.
המתלוננת הטיחה באביה ובמשפחתה את טענותיה בנוגע למה שארע בילדותה ואילו אביה הכחיש את הטענות מכל וכל וטען כנגד, כי המתלוננת בדתה את טענותיה על רקע מצבה הנפשי.
בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את האב בעבירות אינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפיה והשית עליו 14 שנות מאסר ועונשים נלווים נוספים. עיקר ההרשעה התבססה על עדות המתלוננת ואי הצגת גרסה חלופית לאירועים, מטעם הנאשם.
בשנת 2014, הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל). בית המשפט דחה את ערעור האב וקבע כי בית המשפט רשאי להסתמך על עדות מתלונן בעבירות מין שהודחקה משך שנים עד כדי שנשכחה באופן מוחלט בהתקיים שני תנאים – מהימנות ואמינות הזיכרון.
כך למעשה, הוכרה במשפט הישראלי, תופעת הזיכרונות המודחקים אף שאין לה כל הוכחה מדעית. הדבר הביא להרחבה לא מידתית של סוגי הראיות שיחשבו לקבילות ויכנסו בשערי בית המשפט.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בעבירות מין
בית המשפט הראשון לדון בתיק פלילי נקרא "הערכאה הדיונית". זהו בית המשפט הדן בתיק לגופו, בוחן את ראיות הצדדים לצורך הכרעת הדין, ולאחר מכן שוקל את טענות הצדדים לעניין העונש.
לאחר שהערכאה הדיונית נותנת פסק דין, כלומר מכריעה את הדין וגוזרת עונש, לנאשם יש זכות לערער על ההחלטה בפני ערכאה משפטית גבוהה יותר – היא "ערכאת הערעור".
זכות הערעור היא זכות יסוד ואיננה ניתנת לשלילה, ואולם הכלל הוא כי ערעור ראשון הוא תמיד בזכות, וערעור שני הוא תמיד ברשות. כלומר, על פסק דינו של בית משפט השלום יכול נאשם לערער בזכות לבית המשפט המחוזי, בעוד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, יוכל לערער רק אם תינתן לו רשות לכך.
הקריטריונים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" נקבעו בפסק דין ר"ע 103/82, או בשמו המוכר "הלכת חניון חיפה".
בעניין חניון חיפה, קבע בית המשפט העליון כי בקשת רשות ערעור תתקבל, רק כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית חשובה, אשר להכרעה בה יש חשיבות ציבורית כללית, החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין.
כאשר מדובר בערעור על גזר הדין, כלומר על העונש שהוטל, הדרישה היא כי מדובר במקרה חריג שבו תחושת הצדק מחייבת כי תינתן רשות ערעור. כך למשל, כשיש פער ניכר בין העונש שנגזר בערכאה הראשונה לבין העונש שנגזר בערעור, עשוי הדבר להוות סיבה למתן רשות לערעור נוסף.
כדי ללמוד עוד אודות גלגולו של הערעור הפלילי, לחץ כאן.
החייל רפאל יששכרוב נחקר בחשד להחזקת סם ובחשד לשימוש בו. חוקר מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת), רב"ט יונתן אופיר, נמנע במתכוון מלהודיעו על זכותו להיוועץ בסנגור וגבה ממנו הודאה באשמה. בית-הדין הצבאי המחוזי קבע כי ההודאה שנגבתה שלא כדין איננה קבילה כראייה. בית-הדין הצבאי לערעורים הפך את ההחלטה. טוראי יששכרוב ערער לבית- המשפט העליון ע"פ 5121/98).
בית המשפט העליון קבע כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית אין משמעותה פסילה גורפת של כל ראיה שהושגה שלא כדין. נקבע כי שאלת פסלות הראיות צריכה להיבחן בשלושה מבחנים:
1. אופייה וחומרתה של אי החוקיות - במקרים בהם נפל פגם מהותי בחיפוש, יש מקום לבחון בכובד ראש את הצורך בפסילת הראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד של החשוד. כך הדבר למשל, כאשר בוצע חיפוש ללא סמכות, באין חשד סביר, וללא הסכמה מדעת של החשוד לעריכתו. ככל שהמדובר באי חוקיות טכנית, או כזו שבוצעה בתום לב, יהא בכך כדי לחזק את המסקנה שאין לפסול את הראיה.
2. מידת השפעת אי החוקיות על השגת הראיה - ככל שהמדובר בראיה בעלת קיום עצמאי שאינו מושפע מאי החוקיות, יהא בכך כדי לתמוך בקבלת הראיה.
3. הנזק מול התועלת החברתית שבפסילת הראיה- לרבות בחינת חומרת העבירה והאינטרס באכיפה.
הלכת יששכרוב זכתה לפיתוחים ופרשנות מידי בית המשפט העליון.
כך, בע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מ"י (23.11.11) הבהיר בית המשפט העליון כי ישנה בעייתיות של ממש בכך שראיה חשובה בעבירת פשע לא תתקבל בשל כשל טכני (פסקה 12). נקבע כי יש להבחין בין פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן, לבין פגיעה שולית או שאינה ממשית.
בע"פ 5417/07 בונר נ' מד"י (30.05.13) נקבע כי הלכת יששכרוב לא באה להחליף את התכלית של חקר האמת, ויש לבחון את השפעת הפגם או אי החוקיות על מהימנות הראיה באספקלריה של חקר האמת, מתוך חשש כי ראיה פסולה היא גם ראיה לא מהימנה שאין להביאה בקהל הראיות.
בע"פ 10141/09 בן חיים נ' מד"י (6.3.12) נקבע כי כאשר מדובר בראיות חפציות שהן בעלות קיום עצמאי ונפרד מאי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגתן, בדרך כלל לא יהיה באי החוקיות כדי לפגוע באמינותן.
בע"פ 9897/05 אלמגור נ' מד"י (23.11.06), שעסק בסוגיית החיפוש, הבהיר בית המשפט העליון את החשיבות של מידת השפעת הפגם על מהימנות הראיה:
"התנהגותם של השוטרים בחיפוש אינה מביאה למסקנה ההכרחית שיש לפסול את הראיה שהתגלתה עקב החיפוש. בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי מתקיימת הזיקה הנדרשת בין ההתנהגות הפסולה של השוטרים לבין מציאת הראיה. גם לולא היו נכשלים השוטרים באי הזמנת עורך הדין, הייתה החולצה מתגלית. החולצה הינה ראיה חפצית, שגילויה לא היה תלוי בנוכחותו או בהיעדרו של עורך הדין. מסכימה אני עם בית המשפט המחוזי שהאפשרות לפיה החולצה הושתלה הינה קלושה ביותר. לפיכך ניתן לקבוע כי לחולצה שנמצאה יש קיום עצמאי ללא קשר לאי החוקיות שבפעולת המשטרה, וכי הפגם לא השפיע על מהימנותה של הראיה".
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
במצב הדברים הרגיל, ההליך המשפטי מתנהל באופן בו הצדדים מציגים כל אחד את הראיות והטענות התומכות בגרסתו, ובשלב הכרעת הדין קובע בית המשפט אם ביצע אדם את המיוחס לו, ובהתאם קובע אם להרשיע אותו או לזכות אותו. מצב נפוץ נוסף הוא שנאשם מודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומורשע על פי הודאתו.
ואולם, קיימים מקרים חריגים בהם בית המשפט מבטל את הרשעתו של נאשם, או לחלופין קובע כי הנאשם ביצע את המעשים, אך נמנע מהרשעתו.
סעיף 71 לחוק העונשין (תשל"ז – 1977) קובע את המסגרת הנורמטיבית המאפשרת לבית המשפט להימנע מהרשעתו של אדם, אף אם נמצא כי הוא עבר עבירה פלילית. תוצאה של הליך כאמור, ברוב המקרים תהיה הטלה של צו לביצוע שירות לתועלת הציבור, צו מבחן, או התחייבות להימנע מעבירה. סנקציות אלה מוטלות, כאמור, ללא הרשעה בדין.
ואולם, על אף הוראות הסעיף, עלתה בבית המשפט העליון השאלה מהם הקריטריונים המאפשרים לעשות שימוש במנגנון החריג של אי הרשעה. בפסק דין 2083/96, או בשמו המוכר "הלכת כתב", קובע בית המשפט העליון את התנאים הנדרשים לצורך אי הרשעה.
המדובר הוא בשני תנאים מצטברים הנדרשים לשם הימנעות מהרשעה.
האחד – ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני – סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה הקונקרטי על ההרשעה, וזאת מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
בנוסף, שוקל בית המשפט שיקולים שונים נוספים, בעיקרם שיקולי שיקום, וביניהם חומרת העבירה והנסיבות בהן בוצעה; היחס שנותן הנאשם לעבירה, האם נוטל אחריות ומביע חרטה; עברו הפלילי של הנאשם; והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם ועוד.
המטרה היא לאפשר לאנשים נורמטיביים להמשיך בחייהם, על אף שהסתבכו בעבירה פלילית שאינה משקפת את טיבם ואופיים. כך לדוגמא, בית המשפט ישקול לעומק אם להרשיע אדם שהינו בעל רשיון מטעם המדינה (תזונאי, נהג מונית וכו'), שהרי הרשעתו בדין למעשה תפגע פגיעה לא מידתית בפרנסתו, כאשר העבירה אינה חמורה.
הסדר מותנה הוא הליך חדש יחסית אשר נכנס לתוקף עם תיקון 66 לחוק סדר הדין הפלילי אשר הקנה לזרועות התביעה את האפשרות לסגור תיקי חקירה במקרים המתאימים, וזאת בעילה נוספת על שלוש עילות הסגירה הקיימות (חסר אשמה, חוסר ראיות וחוסר עניין לציבור).
מדובר בהליך של הסכם בין התביעה לחשוד, לפיו החשוד מודה בעובדות עליהן מוסכם במסגרת ההסדר (עובדות המקימות עבירה או עבירות פליליות) ומתחייב לקיים את התנאים שנקבעו בהסדר. וזאת, כנגד התחייבות של התביעה להימנע מהגשת כתב אישום ולסגור את התיק בעילה של "סגירת תיק בהסדר". במידה והחשוד לא ימלא אחר התנאים עליהם הוסכם בהסדר מותנה, יוגש נגדו כתב אישום והוא יאלץ להתמודד עם האישומים הפלילים בבית המשפט.
הליך של הסדר מותנה נועד לחול על עבירות קלות יחסית (שהעונש הקבוע בצידן הינו מתחת ל-3 שנות מאסר) או עבירות שבוצעו בנסיבות מקלות (אף על פי שישנן מספר עבירות פשע שגם נכללות בהסדר)..
ישנן דרישות סף נוספות להליך של הסדר מותנה. למשל, העדר עבר פלילי לחשוד ב-5 שנים שלפני ביצוע העבירה נושא ההסדר, העדר חקירות או משפטים פליליים שנותרו פתוחים כנגד החשוד ושלא נערך עם החשוד הסדר מותנה ב-5 שנים שלפני ביצוע העבירה.
כמו כן, פניה להליך של הסדר מותנה יעשה רק במקרים בהם התביעה סבורה שהעונש המתאים לחשוד בגין העבירה אינו כולל רכיב של מאסר בפועל, לרבות מאסר לריצוי בעבודות שירות. בנוסף על כך, יש צורך בקיומן של ראיות מספיקות לאישום בעבירה נושא ההסדר.
במסגרת עריכת הסדר מותנה עם חשוד, יכולה התביעה להתנות את סגירת התיק בתנאים המתאימים ביחס לסוג העבירה וביניהם: תשלום לאוצר המדינה, פיצוי לנפגע העבירה, התחייבות להימנע מביצוע עבירה, עמידה בתנאי תכנית טיפול ושיקום, התחייבות להתפטר או התחייבות שלא לשמש בתפקיד מסוים וכד'.
בהתאם להוראות סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, סגירת תיק בהסדר מותנה מקבלת ביטוי ברישומיה הפנימיים של המשטרה תחת "תיקים סגורים", ולא מדובר ברישום פלילי רגיל. המידע אודות סגירת תיק בהסדר מותנה תימסר רק לקבוצה מצומצמת של גופים, המפורטת בתוספת השלישית לחוק זה.
לקריאת המאמר המורחב בנושא הסדר מותנה לחץ כאן!!
סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971 מגדיר את המושג עד מדינה: "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר ניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".
על פי הנחיות היועמ"ש לממשלה, ככלל, מבצע עבירה צריך לבוא על עונשו. על כן, הפיכת עבריין לעד מדינה תהיה רק במקרים בהם יש להעדיף למען טובת הציבור, הבאתו לדין של עבריין אחר – פעולה שהתביעה תתקשה לעשותה בלא שימוש בעד מדינה.
לפני שהתביעה מחליטה האם להפוך שותף לעבירה לעד מדינה, עליה לשקול בין היתר את השיקולים הבאים: מיצוי אפיקי חקירה אלטרנטיביים טרם חתימת ההסכם, הראיות הקיימות בתיק, פוטנציאל הראיות שבידי העד לספק, מעמדו של העד ומרכזיותו, אישיותו של עד המדינה ובחינת אמינותו, וכו'.
כאמור, במסגרת הסכם עד מדינה, ניתנת או מובטחת לעד טובת הנאה. טובת הנאה, תחשבנה בין השאר ההבטחות, ההתחייבויות והתמורות הבאות: הבטחה שלא להעמיד לדין בגין העבירות נשוא הפרשה, הבטחה להמיר סעיפי אישום חמורים לחמורים פחות, הבטחה לדרישה מתונה בעונש בתיק נשוא האישום, הבטחה להמלצה לחנינה או ניכוי שליש מעונש המאסר, הבטחה לסיוע ביציאה מן הארץ או תכנית אחרת להגנה על עדים, תמורה כספית, וכד'.
בע"פ 6184/01 שמואל נבון נ' מדינת ישראל נקבע כי ראוי לחתור להתניית הסכם עד מדינה בענישה- ולו מינימלית- על מעשיו. לעניין משך המאסר, יש להביא בחשבון את הסיכונים הצפויים לעד בבית הסוהר.
יש לשים לב כי הסעיף 54א(א) לפקודה, מאזן את הדברים וקובע גם כי: "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע". בהתאם לכך היועמ"ש לממשלה קבע כי לא ייחתם הסכם עם עד מדינה אם לא ניתן להעריך מראש כי ניתן יהיה להעמיד בצד עדותו ראיה שיהיה בה כדי לשמש סיוע.
"חתימת הסכמי עד מדינה מעבירה מסר חד-משמעי: יידע כל מי שעומד לבצע עבירה - לעולם לא תוכלו לסמוך על איש משותפיכם, עוזריכם, או הקרובים לכם ביותר, שלא יסגירו אתכם באחד הימים... ברגע האמת, כל אדם שפשע יחד עמכם, או שהיה מודע למעשיכם - ותמיד יש אנשים כאלה - יכול להפוך לעד מדינה נגדכם" (מדבריו של פרקליט המדינה, שי ניצן).
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין המתמחה במשפט פלילי
כאשר אדם נעצר, אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, בית המשפט יכול להאריך את מעצרו או לצורכי חקירה או מחשש לפגיעה בביטחון המדינה או הציבור בשלושים ימים סך הכל, אך לא יותר מחמישה עשר ימים בכל פעם. עם זאת, כאשר חלפו שלושים ימים, או אם לא חלפו שלושים ימים אך הסתיימה החקירה הפלילית ולא מתקיימת עילת מעצר להמשיך להחזיק את החשוד ללא כתב אישום, אזי ככל שבכוונת המדינה כן להגיש כתב אישום נגד חשוד וככל שהמדינה סבורה כי ברצונה לעצור את החשוד עד לתום ההליכים בהמשך הדרך, אז המדינה יכולה לבקש להאריך את מעצרו של החשוד עד חמישה ימים, אך ורק ככל שהיא תגיש "הצהרת תובע".
דהיינו, מדובר בהצהרה מטעם תובע שקיימות ראיות לכאורה נגד החשוד, ולכן מתבקש בית המשפט לעצור את החשוד על מנת שהמדינה תוכל להגיש כתב אישום, ואז במקביל להגיש בקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בדיני מעצרים
לאחר סיום החקירה הפלילית, חומר הראיות מועבר לגוף התובע - הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לפי העניין, והם אלו המחליטים האם להגיש כתב אישום כנגד החשוד או לסגור את התיק עפ"י אחת העילות המנויות בחוק.
לאחר שמוגש כתב אישום נגד הנאשם, הנאשם מוזמן לדיון ראשוני בתיק- דיון "הקראה", שזהו למעשה פתיחתו של המשפט הפלילי.
במסגרת דיון ההקראה, יוקרא כתב האישום לנאשם ולאחר מכן עליו ליתן תשובתו לאישום, כלומר, עליו לומר לבית המשפט האם הוא מודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, האם כופר בהן או האם יש לו טענות מקדמיות שעל בית המשפט להכריע בהן.
יודגש כי במידה והנאשם מיוצג על ידי עורך דין פלילי, על עורך הדין מוטלת האחריות להקריא ולהסביר את כתב האישום ללקוחו. בית המשפט מוודא את עובדת הסברת כתב האישום לנאשם בכדי שלא תעלה בעתיד טענה כאילו נוהל משפט עת הנאשם לא ידע במה הוא מואשם ובפני איזה הליך הוא עומד.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
המבחן התלת שלבי לקביעת ממצאים על סמך ראיות נסיבתיות יהיה נכון גם להליך פלילי וגם להליך אזרחי. אנו נדון ביישום המבחן בהליך פלילי.
בית המשפט העליון הביא לידי ביטוי בפעם הראשונה את המבחן התלת-שלבי בבג"צ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה. מאז, נעשה שימוש נרחב במבחן זה גם בפסקי דין ישנים וגם בפסקי דין מהעת האחרונה.
אם כן, מהו המבחן התלת שלבי שיביא להרשעת נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות? ראשית, כשמו כן הוא, הוא מבחן בעל שלושה שלבים:
שלב ראשון, הסקת עובדות רלוונטיות הנובעות מן הראיות הנסיבתיות - למשל, רישום בפנקס של המנוח אודות חוב שיש לו כלפי הנאשם – ניתן להסיק מהראיה הנסיבתית של הכתוב בפנקס כי אכן למנוח היה חוב כלפי הנאשם.
שלב שני, בחינת התמונה הכוללת העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות – בדיוק כמו בפאזל, לאחר שמרכיבים את כל הראיות הנסיבתיות לכדי תמונה אחת, מה עולה מן התמונה הזו? האם כל הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שנאשם רצח את המנוח? למשל, העדר אליבי יחד עם יציאת הנאשם מביתו זמן מה טרם הרצח וקיומו של מניע בשל החוב שיש בין הנאשם למנוח. עוצמת הביסוס של שלב זה משליכה על השלב השלישי.
שלב שלישי, גרסת הנאשם המזכה אותו והמתיישבת עם הראיות הנסיבתיות שהוצגו – למשל, הנאשם יכול להציג בפני בית המשפט אדם אחר שהיה גם הוא בעל מניע ואמצעים. ככל שהתמונה הכוללת של הראיות הנסיבתיות היא יותר ברורה כך הנאשם יצטרך לספק גרסה הרבה יותר משכנעת.
בסופו של דבר, על מנת שבית המשפט ירשיע בעבירה כלשהי על סמך ראיה נסיבתית, עליו לשלול את התזות המזכות ולהישאר עם התזה המפלילה בלבד.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
זכות השתיקה הינה זכות יסוד הנגזרת מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, מדובר בזכות שהיא אחת מעקרונות היסוד במשפט הפלילי והיא מקנה חיסיון מפני הפללה עצמית.
למשל, אדם המצוי בחקירה משטרתית או חקירה פלילית, שמורה לו הזכות לשתוק בעת תשאול על ידי חוקריו וזאת, על מנת למנוע הפללה עצמית כאשר התשובה לשאלות עלולה להפלילו.
זכות השתיקה מעוגנת בסעיף 28 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ״ו–1996: "אדם אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו".
בפס"ד רע"פ 3445/01 מישל אלמליח נ' מדינה ישראל עשה בית המשפט העליון הבחנה בין נחקר שהוא עד לבין נחקר שהוא חשוד וקבע כי כאשר מעמדו של נחקר משתנה מעד לחשוד, זכות השתיקה שלו הופכת לרחבה יותר באופן כזה שהוא יכול לשתוק גם ביחס לשאלות שהיה נשאל אילו היה עד והיה מחויב להשיב עליהן.
על אף שמדובר בזכות שלא ניתן לשלול אותה היא עלולה להביא לחיזוק הראיות כנגד החשוד. כמו כן, במידה וגרסת החשוד תובא במועד מאוחר יותר וללא הצדק המתקבל על הדעת בית המשפט עלול להתייחס לגרסה זו כעדות כבודה שהמשקל שלה יהיה בין מועט לאפסי.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, קובע שביהמ"ש רשאי, לאחר שציווה על מעצרו של אדם, להורות שהמעצר יהיה בבית חולים או באגף פסיכיאטרי של בית הסוהר.
ביהמ"ש רשאי להורות כך רק במידה והובאו בפניו ראיות או שהוא סבור שהעצור שהובא בפניו הינו חולה וכי מצבו מצריך אשפוז. בנוסף, בית המשפט יוכל לקבוע כי תוגש בפניו חוות דעת פסיכיאטרית ראשונית אודות מצבו של העצור; אם העצור הינו קטין, יש להביאו לבדיקה בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בדיני מעצרים
סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, קובע כי אדם שהוגש נגדו כתב אישום, זכאי לקבל לידיו את כל חומרי החקירה שנמצאים בתיק החקירה. וזאת על מנת לאפשר לנאשם להתגונן בבית המשפט, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו. לכן התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר "חומר חקירה", ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי, הינו "חומר חקירה" כמשמעותו בחוק.
על פי סעיף 74(ב) לחוק רשאי בא-כוח הנאשם לפנות לבית המשפט כדי שיורה לתובע לאפשר לו לעיין בחומר שהוא לטענתו "חומר חקירה". לעניין זה נקבעה פרוצדורה לפיה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד, כדי שזה יכריע בשאלה אם אכן מדובר בחומר חקירה.
היום, הדרך היחידה למנוע העברת חומר חקירה לנאשם היא באמצעות הוצאת תעודת חסיון שנחתמת על ידי שר. תעודה כזו, מאפשרת למשטרה לא להציג חלקים מהמידע לנאשם, וזאת משום שיש במסירת הראיה עלולה לפגוע בביטחון המדינה, ביחסי החוץ של המדינה, או בעניין ציבורי חשוב, אם נוכח כי סוג המידע הכלול בראיה, תוכנו או היקפו, עלולה לגרום לפגיעה, כתוצאה מצירוף של הראיה לראיות אחרות, אף אם הראיות האחרות אינן קשורות לאותו הליך.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
על פי החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955,כאשר יש צורך להעיד ילדים (על פי החוק, מתחת לגיל 14) קיים הצורך גם להגן על שלומם הנפשי בעת הליך החקירה. על כן, מי שיחקור אותם ככלל, יהיה חוקר ילדים והחקירה תתבצע באווירה תומכת על מנת להביא את הילד למסור את המידע באופן הכי מדויק והכי מפורט שהוא יכול למסור.
חוקר ילדים הוא למעשה עובד סוציאלי, שלאחר הכשרה מתאימה הוא ממונה לתפקידו על ידי שר המשפטים. במהלך הכשרתו, חוקר הילדים מקבל את הכלים המתאימים לגביית עדויות מילדים והוא משתמש באסטרטגיות לשאיבת המידע מהזיכרון באופן המותאם לצרכיהם הנפשיים, הרגשיים והקוגנטיביים.
תפקידו של חוקר הילדים, מעבר לגביית עדות הילד היא גם הערכת מהימנות לעדות של הילד, אישור והנחייה לביצוע פעולות חקירה נוספות וקבלת ההחלטה האם הילד יעיד או לא יעיד בפני בית המשפט – מקום בו הילד לא יעיד, חוקר הילדים יעיד במקומו ובמקרה והוחלט שהילד כן יעיד בפני בית המשפט, חוקר ילדים ימליץ על תנאי העדתו, יכין את הילד וילווה אותו במהלך העדות.
לא בכל מקרה, חוקר הילדים יחקור את הילד. חוקר הילדים יכנס לתמונה רק במקרים בהם הילד היה עד או קורבן לעבירות ההריגה השונות, עד לעבירות אלימות שבוצעו כלפי בן משפחתו או ע"י בן משפחתו, קורבן של עבירות חבלה, הזנחה והתעללות שנגרמו ע"י האחראי עליו, ועבירות מין כשהילד הוא הקורבן, העד למעשה או החשוד במעשה.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
חזקת החפות הוא עיקרון אוניברסלי המהווה נקודת מוצא לכל הליך משפטי פלילי והוא קובע שכל אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו.
על אף העובדה שמייחסים לאדם מסויים ביצוע של עבירה פלילית, הוא יהיה זכאי לכך שבית המשפט יבחן אותו כדף חלק, כל עוד לא הוכיחו את אשמתו מעבר לכל ספק סביר, כנדרש בהליך הפלילי.
עם זאת, חזקת החפות לא מקימה הגנה מפני צעדים מנהליים הננקטים בדרך כלל, על מנת למנוע בריחה מהדין, למנוע ביצוע עבירות נוספות או מניעת שיבוש הליכי חקירה ומשפט.
למשל, תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מקימה את הסמכות להרוס בית של מחבל והיא אינה מותנית בהרשעת המחבל על פי דין. די בכך כי על בסיס ראיות מנהליות, המפקד הצבאי יניח דעתו כי העבירה בוצעה על ידי אדם המתגורר בבית המדובר.
חברה מתוקנת מכירה בכך שלסיווג אדם כעבריין יש השלכות נרחבות. גם עצם העובדה שהפרט נחשב לחלש ביחס למדינה, לרשויות השלטון והחקירה מצדיקה את קיומה של חזקת החפות.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
לתובע קיימת האפשרות לחזור בו מהאישומים המופיעים בכתב האישום בכל עת לאחר שהתחיל המשפט מלבד שני מקרים:
א. כאשר הנאשם כבר הודה בעובדות אשר מספיקות כדי להביא להרשעתו באחד האישומים.
ב. כאשר הנאשם הודה בעובדות אך אין בהן כדי להרשיע אותו – במצב כזה התובע יהיה רשאי לחזור בו רק ברשות של בית המשפט.
תוצאות החזרה מאישום תלויות במועד החזרה, כך שבמצב בו חזר בו התובע מהאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, האישום יבוטל, במידה והתובע חזר בו לאחר תשובת הנאשם לאישום יזכה בית המשפט את הנאשם.
זיכויו של הנאשם להבדיל מביטול האישום יוצר מעשה בית דין ואינו מאפשר הגשת כתב אישום חדש.
חשוב לציין כי האינטרס המובהק של התביעה לאחר הגשת כתב האישום הוא להמשיך בהליך המשפטי ולהביא להרשעה, עם זאת במידה ולתביעה לא היו מספיק עובדות וראיות כנגד הנאשם ייתכן כי היא תחזור בה מן האישום.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
חיסיון הוא מונח שמתייחס לכך שלכל אדם יש זכות שאיש מקצוע לא יעיד נגדו בבית המשפט, בגין דברים שנאמרו לו או מסמכים שנמסרו לו במסגרת שירות מקצועי. לדוגמא, כאשר לקוח מדבר עם עורך דינו, ללקוח יש חיסיון עורך דין-לקוח כלומר, עורך הדין לא יוכל להעיד על מה שהלקוח שלו מסר לו (למעט במקרים שבהם הלקוח מדווח לעורך הדין שבכוונתו לבצע פשע). דוגמא אחרת, היא כאשר מדובר ברופא ומטופל. למטופל יש זכות שרופא לא יעיד נגדו על דברים שקשורים לשירות המקצועי שהרופא העניק לו.
פקודת הראיות, [נוסח משולב], התשל"א- 1971 מונה מספר חסיונות, לדוגמא: חיסיון עורך דין לקוח, חיסיון רופא או פסיכולוג ומטופל, חיסיון כהן דת ומתוודה, חיסיון עובד סוציאלי ומטופל. כמו כן, קיים חיסיון של עיתונאי על מקורותיו, אך זהו חיסיון שנקבע ע"י פסיקת בית המשפט ולא באמצעות חקיקה (נכון לכתיבת שורות אלו).
יש גם להדגיש כי קיימים חסיונות יחסיים, וחסיונות מלאים. חיסיון יחסי הוא כל חיסיון שהוא לא חיסיון עו"ד לקוח, או כהן דת ומתוודה. בנוגע לשאר החסיונות, לבית המשפט הסמכות לבטל את החיסיון וכן לכפות על בעל המקצוע להעיד במקרים מסוימים וחריגים כאשר חובת הצדק מבקשת זאת. כאשר מדובר בכהן דת או עו"ד, אין לבית המשפט סמכות להורות על ביטול החיסיון.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
סעיף 48 לפקודת הראיות, [נוסח חדש], התשל"ה- 1971 קובע כי מסמכים או דברים שהוחלפו בין עורך דין ללקוחו, שיש להם קשר לשירות המקצועי שמעניק עורך דין ללקוח, עורך הדין לא ימסור לבית משפט או לכל טריבונל משפטי. זהו למעשה חיסיון שחל בין עורך דין ללקוח.
החיסיון מתבטא בכך שכל אדם יכול להתייעץ עם עורך דינו מבלי לחשוש שהדברים שמסר לעורך דינו, יימסרו כראיה נגדו בעתיד. החיסיון גם חל על אמירות וגם על מסמכים שנמסרו לעורך הדין מטעם הלקוח. החיסיון גם חל לאחר שעורך הדין ולקוחו סיימו את הקשר המקצועי ביניהם.
החיסיון, איננו שייך לעורך הדין, אלא הוא שייך ללקוח, ולכן הלקוח הוא זה שיכול לוותר עליו בלבד. בנוסף, לבית המשפט אין סמכות להורות על עדות של עורך דין על דברים שנמסרו לו ע"י הלקוח, משום שמדובר בחיסיון מוחלט.
עם זאת, גם לחיסיון יש סייגים, לדוגמא: אם לקוח מספר לעורך דין על כוונה לבצע פשע בעתיד, הרי שאז לא חל החיסיון, האחרון חל על דברים שנעשו בעבר. בנוסף, החיסיון לא חל על זהות הלקוח, או על שכר הטרחה שמשלם הלקוח לעורך דינו.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
הלכת בן חיים הינה הלכה שהתקבלה בבית המשפט העליון שנקבעו בה הכללים בהם בית המשפט יוכל לפסול ראיות שהושגו אגב חיפוש לא חוקי בהתאם לדוקטורינת הפסילה הפסיקתית.
בסוף מאי 2007, בשעת בוקר, הבחינו שני שוטרים ושוטרת, שהיו בסיור שגרתי באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, באברהם בן חיים, תושב נתניה בן 60, ודרשו ממנו להזדהות. חיפוש מהיר במסוף המשטרתי העלה כי למר בן חיים יש בעברו רישום פלילי בגין עבירות שבוצעו לפני כעשור, אולם לא עומד נגדו צו מאסר.
אחד השוטרים ביקש מבן חיים לרוקן את תכולת כיסיו. בן חיים המבוהל, רוקן את כיס מכנסיו, ובין המסמכים שהוציא נתגלתה גם סכין שהחזיק ברשותו. הסכין, הסביר לשוטרים, משמשת אותו לקילוף פירות שכן אין לו שיניים תחתונות. השוטרים דחו את הטענה, עיכבו אותו לחקירה בגין החזקת פגיון והוא הובל לתחנת המשטרה. כעבור כמה חודשים הואשם בן חיים בהחזקת סכין שלא כדין.
בבית משפט השלום הוא זוכה מכל אשמה. שופט השלום דאז, דן מור, קבע כי לא היה יסוד לחשד סביר כלפי בן חיים, כנדרש בחוק, ולפיכך החיפוש שנערך בכליו לא היה חוקי והסכין אינה יכולה לשמש ראיה קבילה בבית המשפט.
ערעור שהגישה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי התקבל - ובן חיים הורשע. השופטים לא הכריעו בשאלת חוקיות החיפוש, וקבעו כי גם בהנחה שהחיפוש היה בלתי חוקי, לא היה מקום לפסול את הסכין כראיה.
מהי הסכמה מודעת?
שורה של חוקים מסדירים את סמכויות החיפוש על גופו או בחפציו של אדם, הנתונות לשוטרי משטרת ישראל. לפי חוקים אלה, בהיעדר צו שיפוטי, מותנה החיפוש בקיומו של חשד סביר, שלפיו אותו אדם מחזיק בחפץ כלשהו שהחזקתו אסורה, או שהוא יעד לחיפוש מצד המשטרה. בהיעדר חשד סביר, רשאים השוטרים לערוך את החיפוש רק אם אותו אדם נתן את הסכמתו - "הסכמה מודעת" - לחיפוש.
השופטת ביניש קבעה בערעור כי על האדם להיות מודע לזכותו לסרב לחיפוש, ולכך שהסירוב לא ייזקף לחובתו: "כדי להבטיח שההסכמה לחיפוש היא הסכמת אמת, ואינה מבוססת אך על פערי הכוחות הטמונים במפגש בין שוטר לאזרח, נדרש השוטר המבקש את הסכמת האזרח לעריכת החיפוש להבהיר לו - כאשר הדבר רלוונטי - כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא יפעל לחובתו".
הנשיאה לשעבר דחתה את עמדת הפרקליטות, שלפיה מספיק לבקש את הסכמתו של אדם כדי לערוך את החיפוש, ואין צורך לדקלם לו את זכויותיו או להשתמש בטפסים כדי לוודא שהוא מודע לזכותו. "נוכח פערי הכוחות והמידע הטבועים במפגש בין שוטר לאזרח, אין לקבל את ההנחה המוצעת על ידי המדינה, שלפיה האזרח ממילא יהיה מודע על יסוד בקשת ההסכמה לזכותו לסרב לביצוע החיפוש".
ביניש מתחה ביקורת על הגישה המוצעת על ידי המדינה, שלפיה מערכות האכיפה ובתי המשפט יבחנו על סמך נסיבות המקרה אם ניתנה הסכמה מודעת, והבהירה כי הדבר עלול להביא לפגיעה באזרחים שאינם מודעים לזכויותיהם.
בנוסף, הציגה ביניש רשימה לא סגורה של אמות מידה, שעשויות בנסיבות מתאימות לבסס חשד סביר כלפי אדם מסוים. במצב כזה, אין צורך לבקש את הסכמתו של אדם לחיפוש. כך, למשל, אין צורך בהסכמה לחיפוש אם אדם מתנהג בצורה חשודה, אם קיים בידי המשטרה מידע על עבירה שבוצעה במקום בו נמצא אדם או בקרבתו, או אם המשטרה מקבלת תיאור של חשוד בביצוע עבירה מסוימת באזור בו נמצא אותו אדם. היא הדגישה כי קיומו של עבר פלילי, במנותק מנסיבות חיצוניות קונקרטיות - כמו במקרה של בן חיים - אינו מספיק כשלעצמו כדי לגבש חשד סביר, ולא מסמיך שוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם או בחפציו ללא צו.
לשיטתה, לו היה לשוטרים חשד סביר שבן חיים נושא סכין, הם היו מוסמכים לערוך חיפוש על גופו גם ללא צו. עם זאת, לפי ביניש, במקרה הזה לשוטרים היו לכל היותר חששות או ספקות, שלא התגבשו לחשד סביר ולכן החיפוש לא היה חוקי.
השופטים קבעו כי במקרה של בן חיים לא הייתה הסכמה מודעת. בן חיים הסכים לחיפוש מבלי שהיו מודע לזכות לסרב לו, ולכך שהסירוב לא ייזקף לחובתו. לפיכך, הוחלט לפסול את הסכין והסמים שנתפסו כראיות קבילות, וההרשעות בוטלו.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בדיני מעצרים
שלב החקירה הנגדית הוא אחד משיאיו של כל הליך משפטי שנחקרים במהלכו עדים. לאחר שהעד נחקר על ידי עורך הדין שלו בחקירה ראשית, קם מספסלו עורך הדין של הצד שכנגד ואט אט מנסה למוטט את גרסתו של העד, לחשוף את חוסר אמינותו, להוציא מהעד הודאות שיתמכו בגרסת לקוחו ולהציג את מארג הראיות שאמור להוביל לחשיפת האמת.
שלב החקירה הנגדית הוא מאבק מוחות בין העורך דין החוקר לבין העד, ועורך דין מקצועי אמור להכין את עצמו לכל תשובה אפשרית של העד ולדעת לאיזה כיוון להוביל את החקירה בהתאם לאותה תשובה. לא תמיד זה קורה. לעתים החקירה הנגדית מפתיעה את עורך הדין ונהפכת לחרב פיפיות שמזיקה ללקוח.
לחקירה הנגדית, שני תפקידים מרכזיים: להביא בפני בית המשפט את כל המידע הרלוונטי לגרסתך, שלא עלה בחקירה הראשית של העד של הצד שכנגד, ולהעמיד את גרסת העד במבחן האמת.
וויתור על החקירה הנגדית
לאחר שעורך הדין חקר את העד מטעמו בחקירה ראשית (לרוב הדבר מקובל בהליכים פליליים. בהליכים אזרחיים מוגש בדרך כלל תצהיר עדות מטעם העד, שמחליף את החקירה הראשית), רשאי עורך הדין של הצד השני לוותר על חקירה נגדית. במקרה כזה תסתיים העדות והעד יירד מדוכן העדים.
על עורך הדין לשקול היטב אם רצוי בנסיבות העניין לערוך חקירה נגדית. אם החקירה הראשית לא הזיקה לעניין, או אף הועילה, יש לשקול את הטעם בקיום חקירה נגדית. ברוב הדיונים מטרת החקירה הנגדית היא לא להרוס לגמרי את כל העדות, אלא לגרוע מכוחה ומכוח תוצאותיה.
תקיפת אמינות העד
השלב שבו הסנגור מנסה לתקוף את אמינות העד נחשב השלב הרגיש ביותר במהלך החקירה הנגדית, וכולל חדירה לעברו של העד, לאורחות חייו, לעיסוקו ולהרשעותיו הקודמות. הרשעות קודמות, יש להזכיר, אי אפשר להציג בחקירה הנגדית לגבי הנאשם עצמו, אבל ניתן להציג בנוגע לעד.
יש לזכור, לפי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, חקירה נגדית חייבת להיעשות בהגינות. על כן, אסור לחקור עד בצורה שתעליב אותו, תפחיד אותו, תבייש אותו או תגרום להטעיית בית המשפט.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
לפני שהמשטרה מנהלת חקירה גלויה, ייתכן ובתחילת ההליך היא תבחר לנהל חקירה סמויה כדי למנוע מהחשוד העיקרי לדעת כי מתקיימת חקירה בעניינו, שכן אותו חשוד יכול לנסות ולחבל באותה חקירה. למעשה כלל הפעולות שהמשטרה מבצעת "מאחורי גבו" של החשוד לשם השגת ראיות ומידע יחשבו לפעולות הנעשות במסגרת חקירה סמויה.
פעולות כמו ביצוע תצפית ומעקבים, האזנות סתר לטלפון, הפעלת סוכנים ומודיעים, חקירת אנשים קרובים למושא החקירה הראשי, בדיקות שונות הנעשות בבנק, כל אלה הם דוגמאות לפעולות בהן נוקטת המשטרה במסגרת החקירה הסמויה.
חקירה סמויה מתנהלת בדרך כלל על ידי הפעלתם של אנשי מודיעין ו/או סוכנים משטרתיים אשר מסכנים עצמם ויוצרים קשרים עם העבריינים אותם הם מעוניינים להפליל.
מוכרים מקרים מהעבר בהם העבריינים הצליחו לעלות על כך שמתנהלת כנגדם חקירה סמויה והם עשו מספר פעולות פיקטיביות בכדי לבלבל את החוקרים והמשטרה ובכך הכשילו את החקירה.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
תפקידו של מערך המשטרה הצבאית החוקרת הינו, בין השאר, אכיפת המשמעת בצה"ל, איסוף ראיות, ביצוע חקירות והבאת חיילים החשודים בביצוע עבירה פלילית בפני בית משפט צבאי.
משמע, חקירת מצ"ח מתחילה כתוצאה מקיומו של מידע מפליל כנגד חייל, אשר מחשיד אותו בביצוע עבירה צבאית או פלילית. כמו כן, חקירת מצ"ח הינה חקירה פלילית לכל דבר ומשמעותה תחילתו של הליך פלילי, ובהתאמה, ההשלכות של חקירה זו זהות להשלכות של הליך פלילי, וביניהן, רישום פלילי בגין ביצוע העבירה הנותר גם להמשך החיים האזרחיים. עם זאת, חשוב לדעת שככל חקירה פלילית, לחייל עומדות כל הזכויות הניתנות לחשוד במהלך חקירה: הזכות לדעת, כבר בתחילת החקירה, בגין איזו עבירה הוא צפוי להיחקר; זכות השתיקה; והזכות להיוועץ בעורך דין
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה במשפט צבאי
כל אדם רשאי להגיש תלונה ועל המשטרה לפתוח בחקירת התלונה, אלא במקרים מסוימים, בעבירות "קלות" (שהעונש עליהן נמוך משלוש שנות מאסר) יכולה המשטרה להחליט שלא לפתוח בחקירה אם אין בה עניין לציבור. עם הגשת התלונה, יימסר למתלונן אישור בכתב על הגשת התלונה ומספרה, אשר ישמש אותו למעקב אחר התלונה בהמשך. לנפגע עבירת מין או אלימות חמורה (בלבד) יש זכות להביא עמו מלווה לחקירה.
במקרים מסוימים, המשטרה רשאית לפתוח בחקירה ביוזמתה, כאשר יש חשד שבוצע או שעומד להתבצע מעשה פלילי. יש גופים נוספים שמנויים בחוק כמו הרשות לנייירות ערך, רשויות ביטחון ולרשויות מקומיות (חריגות בנייה) שיכולות לפתוח בחקירה מיוזמתן.
סמכויות החקירה כוללות גם סמכויות נלוות כגון סמכות חיפוש וסמכות מעצר.
עם סיום החקירה התיק מועבר לגוף התובע - התביעה המשטרתית/ הפרקליטות, ואלה מחליטים אם להגיש כתב אישום או לחלופין לסגור את התיק.
יצוין כי במקרים קלים, עבירות של חטא עוון, לרוב יועבר תיק החקירה לתובע משטרתי, ובעבירות פשע יועבר לפרקליטות.
היה והגוף המוסמך החליט לסגור התיק, עליו לבחור באחת מן העילות הקבועות בחוק:
1. חוסר אשמה- החקירה לא העלתה אשמה פלילית.
2. חוסר ראיות- החקירה מוצתה, אך לא הצליחו לגבש חומר ראיות מספק לשם הגשת תביעה.
3. חוסר עניין לציבור (משיקולי יעילות מחליטים שלא להגיש כתב אישום, במיוחד כאשר המדובר במעידה חד פעמית או שהמדובר בעבירה קלה).
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
חשד סביר במעצר
המעצר הוא חלק משלב החקירה המשטרתית, ומטרתו לאפשר למשטרה לחקור את העצור, החשוד בביצוע עבירה, בצורה אפקטיבית ויעילה ולהמשיך באיסוף נתונים וראיות. אולם, בד בבד, המעצר מביא לפגיעה בחירות העצור בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכן, הוסדרו כללים לניהול הליכי המעצר, על מנת למנוע פגיעה בלתי מידתית וסבירה בחירות העצור. כללים אלו קבועים בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 וכן בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים).
סעיף 4 לחוק קובע עדיפות לכך שמעצרו של אדם יהיה מלכתחילה בצו שופט. אולם, קיימים מצבים המפורטים בסעיף 23 לחוק, בהם יש למשטרה סמכות לעצור בלא צו, כאשר קיים חשד סביר להניח שהחשוד עבר עבירה שתוצאתה הישירה היא מעצר. עבירה זו מגודרת בחוק כ"עבירה בת מעצר". הכוונה היא לכל עבירה, למעט עבירות חטא.
יסוד זה פורש בפסיקה כמבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא חשש סובייקטיבי של השוטר. בנוסף לתנאים אלו, צריכה להתקיים אחת מעילות המעצר הבאות: סיכון שלום הציבור או שלומו של אדם, חשש לשיבוש מהלכי משפט, סיכון בטחון הציבור או בטחון אדם, חשד לביצוע עבירת בטחון או עבירה שדינה מאסר עולם, עבירות סמים או אלימות חמורה וכן הפרה של תנאי השחרור או חשש להפרה שכזו.
חשד סביר בחיפוש
שורה של חוקים מסדירים את סמכויות החיפוש על גופו או בחפציו של אדם, הנתונות לשוטרי משטרת ישראל. לפי חוקים אלה, בהיעדר צו שיפוטי, מותנה החיפוש בקיומו של חשד סביר, שלפיו אותו אדם מחזיק בחפץ כלשהו שהחזקתו אסורה, או שהוא יעד לחיפוש מצד המשטרה. בהיעדר חשד סביר, רשאים השוטרים לערוך את החיפוש רק אם אותו אדם נתן את הסכמתו - "הסכמה מודעת" - לחיפוש.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בדיני מעצרים
בהינתן הכרעת דין אשר מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, יחל שלב הטיעונים לעונש. בשלב זה כל אחד מהצדדים רשאי להביא ראיות לעניין העונש.
המאשימה תציג בפני בית המשפט נסיבות לחומרה הקיימות בתיק, תוך התייחסות לנזקים שנגרמו לנפגעי העבירה. כמו- כן, תתייחס המאשימה לגרסאותיו השונות של הנאשם באשר למניעיו לביצוע העבירות בהן הורשע. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין לעניין הבניית הענישה, תציג המאשימה את עמדתה באשר למתחם העונש ההולם לכל אירוע. המאשימה תפנה את בית המשפט הנכבד למספר גזרי דין במקרים דומים תוך שהיא תצביע על הפרמטרים בהם המקרה שלפני בית המשפט דומה או אף חמור מהפסיקה אותה תציג. יש לציין כי רק בשלב זה רשאית התביעה להציג בפני ביהמ"ש את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם.
מנגד, ההגנה תפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם, הודאה בהזמנות ראשונה, חיסכון בזמן שיפוטי, הבעת חרטה כנה, לקיחת אחריות, סיכויי שיקום, המלצת שירות המבחן, העדר עבר פלילי רלוונטי או בכלל, עדויות של אנשים ממליצים וכן תפנה למקרים בהם ניתנו גזרי דין מקלים יותר במקרים דומים שיש להחיל אותם במקרה דנן.
לנאשם עצמו יש את זכות המילה האחרונה, לפני שביהמ"ש נותן את גזר הדין וקובע מהו עונשו של הנאשם.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
כאשר אדם מבצע עבירה פלילית, נתפס, ונחקר בגינה, יכולה המדינה לעשות שני דברים. או לסגור את התיק הפלילי או בשל היעדר ראיות או בגין היעדר עניין לציבור. מנגד, היא יכולה להגיש נגד אותו אדם כתב אישום. כתב אישום הוא למעשה כמו כתב תביעה שהמדינה מגישה לבית המשפט, ובו היא מאשימה את אדם בביצוע עבירה פלילית. הנאשם, יכול להודות בכתב האישום ואז לבקש מבית המשפט להקל בעונשו, או לכפור בכתב האישום. אז, המדינה צריכה להוכיח את הטענות המועלות בכתב האישום.
כתב האישום אמור לכלול מספר דברים שיש חובה לציינם ובניהם העובדות שמקימות למעשה את העבירה הפלילית שביצע הנאשם לכאורה, וכן את רשימת העדים שהמדינה מתכוונת להביא לבית המשפט לצורך הוכחת האישום. בסיום תוכן כתב האישום, המדינה צריכה לפרט מהן העבירות הפליליות או העבירה, שהיא מאשימה בה או בהן את הנאשם. בנוסף, יכול כתב האישום לכלול מספר נאשמים, אז הוא יפרט בנפרד לגבי כל אחד מהנאשמים את העובדות הרלוונטיות לעניינו ואת העבירות המיוחסות לו.
ככל שבכוונת המאשימה לעתור למאסר בפועל, או אף מאסר בפועל שניתן לרצותו בעבודות שירות, עליה לציין זאת במפורש בכתב האישום.
כמו כן, ככל שהמדינה מבקש לחלט רכוש או כסף שנתפס על ידי ושלטעמה קיים קשר בינו לבין ביצועה של אותה עבירה עליה לציין זאת מפורשות בכתב האישום
כאשר הרשות התובעת קובעת כי יש בידיה ראיות ברמה מספקת לשם הרשעה של נאשם, היא מגישה נגדו כתב אישום. כתב האישום מפרט את עובדות המקרה המתואר, את סעיפי החוק בהם מואשם הנאשם, ואת רשימת עדי התביעה.
קיימות מספר סיטואציות בהן ניתן לתקן כתב אישום. הנפוצה ביניהן היא תיקון כתב האישום באופן המפחית מאשמתו של הנאשם, במסגרת הסדר טיעון.
כיום, חלק גדול מהתיקים הפליליים מסתיימים בהסדר טיעון. במסגרת הסדר כזה, מתנהל משא ומתן בין הצדדים כאשר התביעה מצידה תתקן ו"תעדן" את כתב האישום, בין אם בעידון החומרה המתוארת, ובין אם שינוי סעיפי העבירה לסעיפים פחות חמורים, והנאשם מצידו יודה ויורשע בהתאם לכתב האישום המתוקן.
מכאן, שברוב המקרים כשנאמר שנאשם הורשע בכתב אישום מתוקן, הכוונה היא בדרך כלל לכך שהצדדים הגיעו להסדר טיעון, והנאשם הודה בכתב אישום שעבר תיקון המקל עמו יותר מאשר כתב האישום המקורי שהוגש.
כמו כן, לעתים יתוקן כתב אישום אם נמצאה בו טעות מסוימת, בין אם פגם בהיבט המשפטי, ובין אם "טעות סופר" (לדוגמא טעות מספרית בסכום כסף שמצוין בכתב אישום, מסגרת זמנים שמתוארת, או אף שמותם של עדים רלוונטיים.
כתב אישום ניתן לביטול או תיקון בכל שלב של המשפט, אולם השלכות הדבר אינן זהות אם התיקון או הביטול נעשים בשלבים שונים, ובשל עילות שונות. על כן, חשוב להיות מיוצג על ידי עורך דין פלילי מקצועי ומנוסה שיפרוס בפני הנאשם את הסיכויים והסיכונים, ויסייע בהגנה על זכויותיו.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
ההליך הפלילי מתחיל בחקירה, שהיא תולדה של תלונה או שלמשטרה נודע על עבירה. הגוף החוקר הוא המשטרה (אבל לא רק, ישנם נוספים כגון: הרשות להגבלים עסקיים או הרשות לניירות ערך). תפקידו של הגוף החוקר לאסוף ראיות, לגלות את האמת. הדרכים העומדות בפני הגוף החוקר הן: תשאול, מעקבים וכדומה.
לאחר סיום החקירה המשטרתית, חומרי החקירה מועברים לגוף התובע - הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לפי העניין, והאחרון מחליט האם להגיש כתב אישום כנגד החשוד או לסגור את התיק עפ"י אחת העילות המנויות בחוק.
לאחר שמוגש כתב אישום נגד הנאשם, הנאשם מוזמן לדיון הקראה, שזהו למעשה פתיחתו של המשפט הפלילי.
לאחר מכן, מגיע השלב בו על הנאשם ליתן מענה למיוחס לו בכתב האישום. סנגורו יתייחס לכתב האישום וישיב האם הנאשם כופר בכתב האישום או מודה בו, וזאת כמובן לאחר שגובש קו ההגנה עם הנאשם. הסנגור זכאי לעיין ולהעתיק את כל חומר הראיות בטרם יגבש קו ההגנה וישיב לכתב האישום.
הנאשם יכול לכפור באישום (כולו או חלקו), להודות בעובדות (כולן או חלקן) או לטעון כי היו נסיבות ו/או עובדות רלבנטיות שלא מצאו ביטוי בכתב האישום.
אם הנאשם מודה בכתב האישום, ביהמ"ש ייתן הכרעת דין מרשיעה ויעבור לשלב של גזר הדין
אם הנאשם כופר במיוחס לו בכתב האישום, ביהמ"ש יקבע מועד להוכחות, דהיינו לשמיעת עדים.
תגובתו של הנאשם הינה בעלת משקל רב מבחינת המשך ההליך. לדוגמא, במידה והנאשם מודה בעובדות, המחלוקת המשפטית נוגעת לפרשנות החוק נוכח העובדות המוסכמות. כמו כן, אם הנאשם מודה בכתב האישום, בית המשפט עובר מיד לשלב גזר הדין. במקרים אחרים, כאשר הנאשם בוחר לכפור במיוחס לו, הרי שיש לנהל משפט ארוך העוסק הן בביצוע המעשים והן במשמעותם המשפטית.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
כאשר המדינה מגישה כתב אישום נגד נאשם, היא רשאית לבקש בד בבד בקשה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים. על מנת שבית המשפט יורה על מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים, קובע סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996, מספר עילות מעצר, כגון: חשש לשיבוש הליכי משפט, פגיעה בביטחון או בציבור, או כאשר כבר נפסק שהנאשם ישהה בחלופת מעצר, אך הפר את התנאים שנקבעו לו.
בנוסף, על מנת לעצור נאשם עד לתום ההליכים, על המדינה יש להוכיח לבית המשפט כי ישנן ראיות "לכאורה" שעשויות ברמת סבירות גבוהה מאוד, להביא להרשעת הנאשם. החוק אף מחייב את בית המשפט, כך או אחרת, לבחון תמיד חלופת מעצר לנאשם, לפני שהוא מכריע אם לעצור עד לתום ההליכים.
מעצר עד לתום ההליכים כשמו כן הוא, עד לתום ההליכים, או עד חלוף תשעה חודשים. לאחר מכן, רק בית המשפט העליון יכול להאריך את המעצר לתקופה של עד 150 ימים נוספים. על החלטת מעצר עד לתום ההליכים אפשר להגיש ערעור ברשות לערכאה הגבוהה יותר.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בדיני מעצרים
מעצר עד תום ההליכים מעוגן בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.
בשונה ממעצר ימים שננקט כנגד חשוד, טרם הגשת כתב אישום. בקשה למעצר עד תום ההליכים מוגשת במעמד הגשת כתב האישום או לאחריו, כאשר החשוד עובר לסטטוס של נאשם.
מעצר עד תום ההליכים נחשב לצעד חמור שננקט נגד נאשם בשל העובדה כי צעד זה פוגע בחירותו עוד בטרם הוכחה אשמתו. נוכח חומרתו של צעד זה, החוק קובע תנאים שבהתקיימותם בלבד יהיה רשאי בית המשפט להחליט בדבר מעצר עד תום ההליכים:
עילת מעצר – על התביעה להוכיח כי קיימת עילה למעצרו של הנאשם. למשל: סכנה לציבור, התחמקות מהדין, חשש מפני שיבוש הליכי משפט. עבירות מסוימות מקימות עילת מעצר סטטוטורית שבעצם מייתר את הוכחת קיומה על ידי התביעה. למשל, בעבירות סמים.
ראיות לכאורה – קיומו של בסיס עובדתי וראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם והרשעתו בדין.
בחינת חלופת מעצר – האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת שפגיעתו בנאשם פחותה.
ייצוג – כלומר, שנאשם יהיה מיוצג על ידי סניגור.
על פי דו"ח פעילות לשנת 2013 של הסניגוריה הציבורית באותה שנה בית המשפט הורה על 20,082 מעצרים עד תום ההליכים.
שופטי העליון היו חלוקים לגבי היקף השימוש במעצר עד תום ההליכים. מחד, ישנה הדעה האומרת שיש להורות על מעצר עד תום ההליכים רק כאשר אין מוצא אחר והשימוש בכלי זה יעשה רק במקרים מיוחדים וחריגים. מאידך, ישנה הדעה הסוברת כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא נועד רק על מנת להגן על נאשם אלא גם על קורבנותיו. הרוב, תומכים בעמדה השניה.
למאמר מורחב בנושא - מעצר עד תום ההליכים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
משפט חוזר הוא לא זכות מעוגנת שיש לנאשם, אלא יש להגיש לשם כך בקשה, וזאת רק לאחר שפסק הדין הפך לחלוט. זהו לא הליך של ערעור, ומשמעות הבקשה היא שהמשפט יתנהל מחדש כאילו מעולם לא היה. מכאן, שסוג הטענות לבקשה למשפט חוזר הן עובדתיות, ולא משפטיות – למשל ראיות חדשות שסותרות את הראיות שהביאו להרשעה.
זהו הליך חריג ונדיר, שהסמכות להורות עליו מסורה לנשיא בית המשפט העליון, או שופט שהסמיך לכך.
משפט חוזר מתרחש בפרוצדורה דו שלבית. בשלב הראשון, מגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר לבית המשפט העליון, כאשר נשיא בית המשפט העליון או שופט שהסמיך לכך, יחליטו בבקשה, לאחר שיקבלו את תגובת המדינה.
בשלב השני, ובמידה שבית המשפט העליון הורה על קיום משפט חוזר, המשפט יתנהל מחדש בבית המשפט העליון או המחוזי, וההליך מתחיל מחדש לחלוטין.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
באופן כללי קיימים בשיטת המשפט הישראלי שני נטלי הוכחה: האחד – נטל ההוכחה במשפט הפלילי, המחייב שכנוע מעבר לכל ספק סביר, והשני – נטל ההוכחה במשפט האזרחי, המסתפק ברמת שכנוע בדרגת הטיית מאזן ההסתברות.
במשפט הפלילי
עקרון יסוד במשפט הפלילי הוא כי נדרשת מהתביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם על מנת להרשיעו.
אמת המידה המחמירה, לפיה אין הרשעה בפלילים אלא אם כן יש ראיות לאשמה שמידתן מעבר לכל ספק סביר, נובעת מחומרתה היתרה של ההרשעה בפלילים, המלווה בענישה קשה ובתיוג חברתי שלילי לאורך שנים.
מהו "הספק הסביר" וכיצד יש לתרגם מושג מופשט זה לאמת מידה מוחשית ובהירה, אשר תוכל להנחות את בית המשפט?
במהלך המאה ה- 19 השתרש הסטנדרט של "מעבר לכל ספק סביר", כרף ההוכחה הנדרש לשם הרשעה בפלילים. המלומדים מצביעים על כך שאז ניסו להתוות דרך ביניים בין חתירה לאמת מוחלטת נעדרת כל ספק לבין הסתפקות באמת מוצקה המבוססת על חושיו המוגבלים של אדם.
אף בפסק הדין דמיאניוק, בית המשפט מגיע לכלל מסקנה, כי הוכחת האשמה בפלילים אינה צריכה להיות במידה של וודאות מוחלטת, כי אם במידה הקרובה מאוד לוודאות.
ה"ספק הסביר" הוא ספק שניתן להסבירו, ספק באשר לאשמתו של הנאשם נוכח קיומה של אפשרות בת אחיזה הגיונית במציאות, כי הנאשם לא ביצע את העבירות המיוחסות לו. על מנת להוכיח את אשמת הנאשם במידה הקרובה מאוד לוודאות, יש להתגבר על ספק זה.
במישור האזרחי
המשפט מבדיל היטב וקובע כללים שונים לגבי החובות ומהותם בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי. בשונה מהמשפט הפלילי, במישור האזרחי - חיוב או זיכוי בדין הוא רק על פי נטיית מאזן ההסתברויות לטובת צד אחד. מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן, ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו במשקל של למעלה מחמישים אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
מרגע שהוגש כנגד אדם כתב אישום, יש מספר אפשרויות שעומדות בפניו.
אפשרות נפוצה היא סיום התיק בהסדר טיעון. משמעות הדבר היא הגעה להסכמה עם התביעה לפיה הנאשם יודה בעובדות כתב אישום מתוקן, כשלעתים כולל ההסדר גם הסכמה לעניין העונש.
אפשרות אחרת היא "ניהול התיק". זה המצב כשהנאשם מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום, או לחלופין טוען כי העובדות המתוארות נכונות, אך לא מגבשות את העבירה בה הוא מואשם – כלומר מגבשות עבירה בעלת חומרה פחותה, או לא מגבשות עבירה כלל.
"ניהול התיק" נקרא גם "שמיעת ראיות" או "שלב ההוכחות", והמשמעות היא שבית המשפט לא מרשיע את הנאשם על פי הודאתו בכתב האישום, אלא שומע ובוחן את הראיות בתיק – ואז מכריע את דינו של הנאשם ומורה על זיכוי או הרשעה, ולעתים מורה על הרשעה בעבירה פחותה מזו בה הואשם, במידה ונתגלו נסיבות המצדיקות זאת.
ניהול התיק מתנהל באופן הבא:
השלב הראשון הוא שלב ה"הקראה", בו כתב האישום מוקרא לנאשם, והוא משיב אם הוא מכחיש או מודה באמור. אם הכחיש - יתחיל "שלב ההוכחות". ראשית מציגה התביעה את ראיותיה, כשלנאשם יש זכות לחקור בחקירה נגדית את עדי התביעה במטרה לסתור את טענותיה. כבר בסיום השלב הזה יכול לטעון הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה", שמשמעה כי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו אפילו לכאורה, באמצעות הראיות שהציגה.
לא נטענה טענת "אין להשיב לאשמה", או שנטענה ונדחתה על ידי בית המשפט – תציג ההגנה את ראיותיה, כשגם כאן לתביעה זכות לחקור בחקירה נגדית את עדי ההגנה. בשלב הבא יתכנו חקירות חוזרות או הבאת עדים נוספים באישור בית המשפט או ביוזמתו. לאחר מכן יסכמו הצדדים את טענותיהם, ובית המשפט יכריע את דינו של הנאשם, ואם הורשע - יגזור את דינו.
בפסיקה נקבעה הלכה לפיה אדם הבוחר להכחיש את המיוחס לו ולנהל את התיק, ולבסוף מורשע בעבירות שיוחסו לו – לא תיזקף לחובתו העובדה שבחר לנהל את התיק, במסגרת השיקולים לעונש.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
הדין הפלילי מונה שלושה שיקולים לסגירת תיק כנגד חשוד.
היעדר אשמה-
כאשר התביעה השתכנעה שהחשוד לא אשם. מדובר בעילה נדירה יחסית, כי לחשוד טרם היתה אפשרות להביא ראיות לחפותו. היתרון של שיקול זה, הוא שתיק שנסגר בעילה של היעדר אשמה, לא יופיעו במרשם הפלילי של אדם.
היעדר ראיות-
כאשר התביעה לא השתכנעה שאדם לא ביצע עבירה, אך השתכנעה שאין די ראיות להעמדתו לדין. ניתן לומר שחוסר בראיות דומה וכמעט זהה לעילה של היעדר אשמה, אך עילת הסגירה נפרדת ויכולה להתייחס למצבים בהם המשטרה לא שוכנעה שהחשוד לא אשם, אלא שאין מספיק ראיות להגיש כתב אישום נגדו. תיק שנסגר בעילה זו כן מצוין במרשם הפלילי של אדם.
חוסר עניין לציבור-
מדובר בעילת הסגירה שהיא הפחות טובה ביותר מבחינת החשוד. המשטרה חושבת שהחשוד ביצע עבירה, ויתכן שיש לה ראיות לביצועה, אך בגלל אופי העבירה הוחלט על סגירת התיק. מדובר לרוב בעבירות קלות מאוד, או עבירות שהתפיסה שלהן בחברה משתנה (כך למשל עבירת החזקת סם לשימוש עצמי, שבנסיבות מסוימות יכול להיות חסר עניין לציבור). תיק שנסגר בעילה זו כן מצוין במרשם הפלילי של אדם.
סיכומים בהליך הפלילי - ככל שנאשם כפר בעובדות כתב האישום ובסיום "פרשת התביעה" ו"פרשת ההגנה" וככל שלא התקבלה טענתו של הנאשם כי "אין להשיב לאשמה", ככל שניטענה לאחר פרשת התביעה. עוברים הצדדים לשלב "הסיכומים" - השלב בו כל צד מסכם את טענותיו תוך התייחסותו לראיות שהובאו בפני בית המשפט ולהעדים שהעידו.
סיכומים לעניין האשמה מוסדר בסעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי:
"בתום הבאת הראיות, או משנתקבלה הודיה בעובדות ולא הובאו ראיות, רשאים התובע ואחריו הנאשם להשמיע את סיכומיהם לעניין האשמה".
בשלב הסיכומים אין נשמעים עוד עדים ואין מובאות ראיות; כל עניינו הוא לחזור, לסכם ולהדגיש את שנאמר בשלבים הקודמים של ההליך, ובתומו ניתנת הכרעת הדין.
דרכו הרגילה של ההליך הפלילי הינה בשמיעת הצדדים באולם בית המשפט, הן מפאת החשיבות הטמונה בקיום הדיון בנוכחות הנאשם, הן בשל הרצון לאפשר לבית המשפט להתרשם באופן ישיר ממצבו של הנאשם. יחד עם זאת, שמיעת טיעונים בעל-פה אינה מחויבת בכל שלב משלבי ההליך הפלילי; בפרט, אין היא מחויבת בשלב הסיכומים, בו אין מתקיימים הטעמים הרגילים בדבר הצורך בנוכחות הנאשם. הנוהג לסכם את ההליך בכתב נעשה כה מקובל עד שאף בתי המשפט עצמם יוזמים את ביצועו.
יוער כי מבחינה מעשית, לנוהג זה כשלעצמו ישנם יתרונות וחסרונות. בתיקים מורכבים, ובהליכים הכוללים עמודים רבים של פרוטוקול, יש לעיתים יתרון משמעותי בסיכומים בכתב, עבור הצדדים ובית המשפט כאחד. אולם על-פי- רוב רצוי, משיקולים של יעילות דיונית וחיסכון בזמן שיפוטי, לקיים את שלב הסיכומים בעל-פה דווקא. זאת לא משום הפסול שבהגשת הסיכומים בכתב, אלא משום שבעת סיום שמיעת הראיות או בסמוך לכך, ההתרשמות ממהלך המשפט וממהימנות העדים עדיין טרייה בזיכרונם של השופטים ובאי-כוח הצדדים, ומאפשרת מתן הכרעת דין תוך זמן קצר יחסית. מנגד, הגשת הסיכומים בכתב מביאה לא אחת לדחיית מועדי ההגשה של הסיכומים, ובעקבות זאת אף לדחיית מתן הכרעת הדין, לעיתים לתקופה ממושכת. מטבע הדברים תוצאה זו אינה רצויה, ואף אינה הכרחית, במרבית התיקים הפליליים.
למאמר המורחב על שלבי ההליך הפלילי לחץ כאן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
ספק סביר הינו מונח משפטי שכיח ומושג בסיסי ועקרון יסודי שכל עורך דין פלילי מכיר.
על פי עקרון זה, על מנת להרשיע אדם בעבירה פלילית על התביעה להוכיח כי ביצע את העבירה מעבר לכל ספק סביר. לעומת זאת, תפקיד ההגנה היא לייצר ספק בלבד על מנת שהנאשם לא יורשע.
הספק הסביר נבחן על פי אמות מידה רציונאליות לאימות אשמתו של אדם באופן שהוא נטול ספק סביר וללא עמידה בהן, חוק העונשין אינו מתיר להרשיע את הנאשם. הספק יבחן אם ניתן בהגיון בריא לקבל את גרסת הנאשם – מעל לספק סביר משמעו כי לאחר שנבחנה גרסת הנאשם והראיות מטעמו, הוכרע כי גרסה זו לא יכולה להתקיים נוכח הראיות ואיננה הגיונית.
חשוב להבהיר כי ספק סביר אין משמעו חוסר ראיות. מדובר בספק ממשי שאינו משתמע לשתי פנים ושאינו מאפשר להרשיע נאשם בביצוע עבירה פלילית.
בחינת הספק הסביר לא נעשית טרם הגשת כתב אישום אלא נבחנת רק בבית המשפט לאחר שמיעת הראיות. יש לדעת כי נטל הוכחת האשמה מעל לכל ספק סביר מוטלת על כתפי התביעה. כמו כן, על התביעה להציג בפני בית המשפט ראיות שיוכיחו את מעורבות ואשמת הנאשם בעבירה הפלילית. ללא יסודות אלו לא ניתן למצוא אדם אשם, והדבר יוביל למצב של זיכוי הנאשם.
למאמר המורחב על שלבי ההליך הפלילי לחץ כאן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
עבירת בידוי ראית מהווה עבירה משלימה לעבירת עדות שקר ולעבירת ההדחה בעדות. העבירה מתייחסת הן לעצם יצירתה של הראיה הבדויה והן לעצם השימוש בה, במסגרת הליך שיפוטי או בחקירת משטרה.
עבירת בידוי ראיות נחשבת לעבירה חמורה ביותר שכן היא מקשה על אפשרותו של בית המשפט להגיע לחקר האמת וכפועל יוצא מכך פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט כולה. תיק פלילי יכול לקום או ליפול עקב הימצאותה או אי הימצאותה של ראיה מסוימת בזירת הפשע, ועל כן עבירה זו קורצת להרבה אנשים אשר חוששים מהשלכותיו של ההליך הפלילי.
סעיף 238 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, עוסק בעבירה זו. עבירה זו היא אינה תוצאתית, כך שאין זה משנה האם נקבעו ממצאים עובדתיים על בסיס אותה ראיה שנבדתה או האם ניתנה החלטה שיפוטית מסוימת בהסתמך עליה.
עבירה זו דורשת מודעות להתנהגות ולנסיבות ודי בכוונה הפלילית בלבד על מנת להרשיע בגין עבירה זו.
עדות מפי השמועה היא למעשה עדות ביחס למידע שהתקבל אצל העד מאדם אחר הנוגע לאירוע מסוים, כאשר העד עצמו לא נכח באירוע ולא קלט את האירוע בחושיו שלו. כדי להמחיש, ניתן דוגמא: העד שמעון מעיד" "משה אמר לי שהמקרה שראה ארע ביום שלישי".
העיקרון המנחה בשיטות המשפט השונות היא כי יש לתת משקל נמוך לעדויות מפי השמועה ואף לא לקבלן כלל. כמו בדוגמא הנ"ל, עדותו של שמעון נובעת ממה ששמע ממשה ואין לשמעון ידיעה אישית עם האירוע שארע.
החשש העיקרי מפני קבלת עדות מפי השמועה היא בעיקר כי מוסר האימרה (במקרה הנ"ל, משה שמסר את האימרה לשמעון) אינו עד במשפט ולכן לא ניתן לקבוע האם הוא עד מהימן או לא. כמו כן, מוסר האימרה אינו חשוף לחקירה נגדית ועל כן, לא ניתן להבהיר את האימרה שמסר.
לכלל הפוסל עדות מפי השמועה ישנם חריגים גם מכוח החוק וגם מכוח הפסיקה. את החריגים ניתן חלק ל-3 קבוצות:
חריג מדומה – לנאשם ניתנת הזדמנות להסביר את האימרה או לחלוק על עצם קיומה ובכך פוחת החשש למהימנות.
חריג הכולל תחליף לחקירה נגדית – בשל אופייה של האימרה ונסיבות מסירתה ניתן לתת בה ביטחון שהיא מהימנה. למשל, אמרת קרבן מעשה אלימות שאינו עד לפי סעיף 10 לפקודת הראיות.
חריג ממשי – הראיה תתקבל בשל חשיבותה ובגלל שאין דרך אחרת להשיג אותה. למשל אמרה של עד בחקירתו הראשונית במשטרה כאשר הוא אינו נוכח במשפט עצמו (סעיך 10א(ב) לפקודת הראיות).
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
סעיף 74 (א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כך "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסנגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו".
חשיבות רבה נודעת לזכות העיון בחומרי חקירה. בית משפט העליון עמד לא אחת על מרכזיותה בהליך הפלילי. בין היתר נקבע כי העיון בחומר חקירה הוא בעל חשיבות רבה למימוש הזכות למשפט הוגן, וכי זכות העיון נמנית עם אחת מזכויות היסוד של נאשם בפלילים. בהתאם לכך, פורש הסעיף באופן מרחיב, כך שאינו מכוּון רק לחומרים שבליבּת האישום, אלא גם לחומרים המצויים בשוליו.
עם זאת, בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים נקבע כי "הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות, שכן הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך, ובכך לא זו בלבד שלא תתרום להגנת הנאשם, אלא שעלולה היא גם לפגוע בזכויותיהם המוגנות של אחרים באופן בלתי מידתי וללא הצדקה".
ככלל, זכאי אפוא נאשם לעיין בחומר חקירה שנאסף בעניינו, אולם זכות זו אינה חלה על חומר סודי. בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי לא קיימת זכות עיון בחומר שניתנה לגביו תעודת חיסיון לפי סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות. דין דומה הוחל על חומרים אחרים שעליהם חלה חובת סודיות, שלא מכוח תעודת חיסיון. אין משמעות הדבר כי לעולם חוסן וכי 'אין מצב' שבו יוכל נאשם לעיין בחומר סודי, אלא שהאפשרות לעיין בחומר שכזה תלויה בהסרת "מעטה הסודיות", במקום שניתן להסירוֹ.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
עימות בחקירה הוא למעשה הליך חקירה לכל דבר ועניין, שיש לו השלכות על גורל החשוד וכיצד התיק הפלילי בעניינו יסתיים.
במסגרת הליך של עימות בחקירה, מעמתים פרונטלית שני צדדים או יותר תוך שהם מתבקשים לענות על שאלותיו של חוקר המשטרה שמנהל את העימות. כמו בחקירה רגילה, גם עימות חייב להיות מתועד – או מצולם או מוקלט אך בכל מקרה יהיה תיעוד בכתב שעליו הצדדים בעימות, יתבקשו לחתום.
הצורך בעריכת עימות עולה ככלל, כאשר ישנו מאבק בין גרסאות שונות - "מילה נגד מילה", אבל לא רק. לעיתים, עימות יערך גם כאשר התגלו ראיות שהם מעבר לגרסה הסותרת ושאינם ידועים לצדדים. זאת, במטרה להפעיל על הנחקרים מחבש לחצים או על מנת להביא לקידום תרגילי חקירה. מטרת העל של עימות בחקירה היא לחזק את הראיות-בהליך-פלילי/פלילי-כללי">ראיות המצויות בתיק.
ההסכמה של הנחקר לביצוע עימות היא לא בגדר חובה. כלומר, חוקר יכול לזמן את הנחקר לביצוע עימות וגם אם הנחקר יסרב לכך, הסירוב אינו כובל את ידיו של החוקר. כמו כן, החוקר יכול להשתמש באלמנט ההפתעה ולהכניס באופן פתאומי לחדר, בעיצומה של חקירה, את הצד השני. ההגנה שעומדת לנחקר בשלב זה, הוא זכות השתיקה אך יש לזכור, שלשתיקה ואי שת"פ, ישנן השלכות.
דברים אלו מובאים באדיבותו של עו"ד בנימין בן נתן. אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
פרשת גואל רצון היא פרשה מן המפורסמות בישראל, על אדם שהנהיג קהילה סגורה של עשרות נשים שחיו איתו כנשותיו וילדו לו עשרות ילדים.
הכל החל כאשר אחת מנשותיו של גואל, הגישה נגדו תלונה במשטרה על כך שאנס אותה עוד כשהייתה בת 14. המשטרה החלה לעקוב אחר גואל ונשותיו והם החלו באיסוף ראיות ממצלמות נסתרות והאזנות סתר. בשנת 2010, גואל רצון נעצר בחשד לכך ששיעבד את נשותיו וביצע בהן ובילדיו הקטינים, עבירות מין חמורות.
כחודש לאחר מעצרו, בית משפט המחוזי בתל אביב פתח את משפטו של גואל בהקראת כתב האישום שבמסגרתו, הוא הואשם בשורה ארוכה של עבירות מין - מעשים מגונים, מעשי סדום, בעילה אסורה בהסכמה ואינוס. כמו כן, הוא הואשם בהחזקת נשותיו וילדיו בתנאי עבדות.
המשפט נמשך מעל ל-4 שנים ולבסוף, בית המשפט המחוזי הרשיע אותו ברוב סעיפי עבירות המין אך החליט לזכות אותו מסעיף העבדות. על רצון נגזרו 30 שנות מאסר בפועל. כאשר הגיש רצון, ערעור לבית המשפט העליון בשנת 2016, הערעור נדחה והעונש נותר על כנו.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
פרשת ההגנה במשפט הפלילי - נאשם אשר הוגש כנגדו כתב האישום והוא לא הודה בו ובחר לכפור בעובדות כתב האישום, ידחה בית המשפט את התיק "לשמיעת הראיות". שלב זה מתחיל כאשר התביעה מביאה את עדי התביעה הרשומים בכתב האישום במסגרת "פרשת התביעה". בסיומה של פרשת התביעה הנאשם יכול לטעון כי "אין להשיב לאשמה" או להמשיך ל"פרשת ההגנה".
סעיף 159 לחוק העונשין קובע "לא זוכה הנאשם לפי סעיף 158, רשאי הוא להביא בפני בית המשפט את ראיות ההגנה ורשאי הוא להקדים להן דברי פתיחה".
בשלב זה הנאשם יכול לבחור באם הוא מעוניין להעיד ואז יהיה ניתן לחקור אותו בחקירה נגדית. לחילופין יכול הנאשם לבחור שלא להעיד. ואולם, נאשם שבחר שלא להעיד, הימנעותו מלהעיד כשלעצמה יכולה לשמש "כחיזוק" או "כסיוע" לראיות התביעה ( למעט החריגים שקבועים בסעיף) במקרים בהם נדרשת לתביעה תוספת ראיתית מסוג "חיזוק" או "סיוע" (סעיף 162 לחסד"פ).
יש לזכור שעל פי החוק חל איסור לשאול נאשם שבחר להעיד על עברו הפלילי או הרשעותיו הקודמות אלא במקרה בו הנאשם מעיד מיוזמתו (באו ע"י הבאת ראיות) על אופיו הטוב ואז יוכל התובע לחקור אותו על כך.
לאחר שהנאשם מסיים להעיד הוא יכול להביא עדי הגנה אחרים שיעידו מטעמו.
בסיום פרשת ההגנה על הנאשם או בא כוחו להכריז "אלו עדי" ואז עוברים לסיכומי הצדדים "שלב הסיכומים". שלאחריו תינתן הכרעת הדין בה תיקבע באם הנאשם נמצא אשם במיוחס לו או שהינו "זכאי".
כל שהנאשם נמצא זכאי המשפט מסתיים בכך. במידה ובית המשפט מוצא את הנאשם אשם בכתב האישום כולו או חלקו, עוברים הצדדים לשלב ה"טיעונים לעונש" שלאחריו יינתן "גזר הדין".
למאמר המורחב על שלבי ההליך הפלילי לחץ כאן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
הברנוער הוא מקום מפגש לבני נוער להט"בים ולחברים הטרוסקסואלים תומכים והוא פועל מטעם אגודת הלהט"ב.
במוצאי שבת 01/08/2009 אלמוני רעול פנים, לבוש במדי הסוואה וחמוש בכלי נשק חם, התפרץ לברנוער, החל לירות ללא הבחנה בנערים ובנערות שנכחו במקום ונמלט. בעקבות הירי, שניים קיפחו את חייהם – ניר כץ שהיה מדריך בברנוער וליז טרובישי, נערה בת 16. מדריך נוסף ועוד תשעה בני נוער נפצעו. שניים מתוכם נותרו עם נכות צמיתה.
המשטרה החלה לחקור את האירוע ופתחה בחיפושים אחרי היורה. כמו כן, כצעד הגנתי, הוחלט לסגור מקומות בילוי של הקהילה מחשש לאירוע ירי נוסף.
חקירת האירוע הוטלה על חוקרי ימ"ר תל אביב ויש המעריכים כי הייתה אחת החקירות היקרות ביותר שניהלה המשטרה. ההנחה הייתה כי הרוצח פעל לבדו ונבחנו כמה מניעים – דתי/הומופובי, לאומני ונקמה/חיסול חשבונות.
בראשית 2013, מטיילים עוברי אורח מצאו ביער סמוך לראש העין, האקדח ממנו נורו הקליעים בברנוער (עפ"י ממצאי בדיקה בליסטית). המשטרה סברה כי מצאה קצה חוט ראשון אך מאחר ועל האקדח לא נמצאו טביעות אצבע או ראיות פורנזיות אחרות, החוקרים לא יכלו להתקדם לאיתור חשודים פוטנציאליים.
4 שנים לאחר האירוע, זאור (זוהר) חנקישייב – צעיר המוכר למשטרה, טען שלקח חלק ברצח יחד עם נוספים וכי הוא חבר קרוב של הרוצח. כך החלה פרשת חגי פליסיאן. המשטרה חתמה עם חנקישייב הסכם עד מדינה ומשך חודשים, הפעילה אותו כסוכן סמוי. בכך, הוא הביא להפללת חגי פליסיאן ולימים, הוא הואשם בביצוע הרצח.
הנרטיב שגולל חנקישייב בפני השוטרים הוא כי אחיו הקטין של פליסיאן שהתחבט בנוגע לזהותו המינית, נפגש עם מנהל הברנוער ולאחר שהציג עצמו כבן 20 הם קיימו יחסי מין. חנקישייב טען כי אחיו של פליסיאן סיפר שהוא הותקף מינית וזה מה שהניע אותם לבצע את הרצח. מאחר ומנהל הברנוער לא נמצא במקום בערב האירוע, חנקישייב טען שפליסיאן החליט לפתוח באש מפני שחש עוינות כלפי באי המקום ונטייתם המינית.
בפברואר 2014, חנקישייב נעצר לאחר שהתברר למשטרה כי בדה חלקים מעדותו וכחודש לאחר מכן, כתב האישום שהוגש כנגד פליסיאן בוטל סופית, בהיעדר ראיות אחרות הקושרות אותו לאירוע.
לאחר שהתיק נגד פליסיאן נסגר, לא נודע על עוד חשודים נוספים והרצח למעשה, נותר לא מפוענח עד היום.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
לאחר הגשת כתב אישום על הנאשם להשיב לכתב האישום (שלב "ההקראה"). בשלב זה הנאשם יכול בתשובותו לכפור (לא להודות) בכתב האישום כולו או בחלקו. ככל הנוגע לאותם חלקים בכתב האישום בהם הנאשם לא הודה, מתקיים הליך של הוכחות. דהיינו, התביעה מביאה את עדיה וראיותייה על מנת להוכיח את המיוחס לנאשם בכתב האישום. שלב זה נקרא "פרשת התביעה".
סעיף 156 לחוק סדר הדין הפלילי קובע "לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביע התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודייה, ורשאית היא להקדים להן דברי פתיחה".
בפרשת התביעה, מביאה התביעה את העדים אשר לדעתה יש בעדותם בכדי להביא להרשעתו של הנאשם במיוחס לו.
ואולם, חשוב לזכור, כי התביעה לא יכולה להביא עדים אשר לא נמצאים ברשימת עדי התביעה בכתב האישום שנמסר לנאשם (נמצא בכתב האישום בחלקו התחתון). כמו כן, התביעה לא יכולה להביא עד תביעה שחומר הראיות עליו הוא מעיד לא נמסר לנאשם (או לבא כוחו) בעת שהוא העתיק/ צילם את חומר הראיות. הנאשם בעת תשובתו לכתב האישום יכול לזמן את כל עדי התביעה או לוותר על חלק מהם וזאת בהתאם לקו ההגנה שלו.
אם כן, עדי התביעה מוזמנים לעדות בבית המשפט ומעידים בזה אחר זה, בשלב הראשון העדים משיבים לשאלות התובע, כאשר הכלל המנחה הינו כי אסור לתובע לשאול "שאלות מנחות" ועל העדים להעיד מזכרונם. במקרים מסוימים, באישור ביהמ"ש, ניתן "לרענן" את זכרונם על ידי כך שמציגים להם את הדברים אשר מסרו בחקירת המשטרה. או להגיש את הודעתם במשטרה על פי "כלל הקפאת הזכירה שבעבר" (באישור ביהמ"ש).
ככל שעד שזומן על ידי התביעה מתנהג "כעד עוין" (עד שעוין את הצד שהזמין אותו להעיד) ובית המשפט מתרשם כי הדברים שמוסר בבית המשפט שונים בצורה מהותית מדברים שמסר בהזדמנויות אחרות. במקרה זה התובע יכול לחקור אותו בחקירה נגדית (כולל שאלת שאלות מנחות). לאחר שהתובע מסיים שאלותיו עומדת לנאשם או לבא כוחו הזכות לחקור את העדים "חקירה נגדית".
סעיף 157 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שלאחר סיום פרשת התביעה על התובע להצהיר "אלו עדי" ובכך למעשה מסתיימת פרשת התביעה. בשלב זה הנאשם יוכל לטעון כי "אין להשיב לאשמה" או לעבור ל"פרשת ההגנה".
למאמר המורחב על שלבי ההליך הפלילי לחץ כאן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
עמוס ברנס הורשע בשנת '76 בבית המשפט המחוזי ברצח של הנערה רחל הלר ונידון למאסר עולם. ברנס שהכיר את רחל הלר באופן שטחי, ניגש מיוזמתו למשטרה בטענה כי רצה לסייע. אחרי מספר חודשים ברנס זומן לחקירה חוזרת, הפעם באזהרה ובחשד שהוא הרוצח.
למרות טענת האליבי שתמכו בו שניים מחבריו, ברנס המשיך להיחקר תוך שהשוטרים הכו אותו ומנעו ממנו שינה ואף אילצו אותו לשחזר את הרצח שכביכול ביצע.
במהלך משפטו של ברנס התגלו עדויות שקר ועיוותי דין קשים של המשטרה ולמרות זאת, בית המשפט החליט להרשיע אותו על סמך עדויות של שוטרים אחרים. כך גם נקבע בערעור שהגיש ברנס לבית המשפט העליון.
בעקבות הגילויים, החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשו ל-12 שנות מאסר. ברנס שהה בכלא 8 וחצי שנים לאחר שגם נוכה לו שליש.
ברנס לא הסתפק בשחרור מהכלא והוא נלחם על קיום של משפט חוזר בעניינו, לשם הקביעה כי מדובר בהרשעת שווא. בשנת 2002 נקבע משפט חוזר בעניינו, אך בשל החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום חוזר, לא נשמעו ראיות לגופו של עניין וברנס זוכה בזיכוי אילם.
בשנת 2010, ברנס תבע פיצויים מהמדינה ובית המשפט המחוזי בתל אביב פסק לו פיצויים על סך 5 מיליון שקלים בגין מאסר שווא. כשנה לאחר מכן, ברנס נפטר.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
פרשת הרצח של תאיר ראדה התרחשה ביום 6.12.06 בתא השירותים בבית הספר "נופי גולן" בקצרין.
בשלב מוקדם של החקירה, השוטרים סברו כי מדובר במקרה אלימות בין בני נוער שהובילה למעשה הרצח. למרות שהמשטרה גבתה המון עדויות, לא עלה בידה למצוא קצה חוט בפרשה.
המשטרה החלה לחקור כיווני חקירה חדשים ועצרה חסר בית אשר ששוחרר לאחר שאומתה טענת האליבי שלו. לאחר מכן, המשטרה עצרה את גנן בית הספר ואף הוא שוחרר לאחר שגם בעניינו אומתה טענת אליבי. בשלב הבא, המשטרה חשדה באנס המורשע, בני סלע, שברח מהמעצר שבועיים לפני אירוע הרצח אך לאחר שנתפס לא נמצאו ראיות שקשרו אותו לאירוע. החקירה גם התפתחה בכיוון של אירוע לאומני אך הערכות מדיעיניות העלו כי הסיכוי לכך קלוש.
כשבוע לאחר הרצח, המשטרה עצרה את רומן זדורוב, עולה מאוקראינה שעבד כפועל בניין. רומן ביצע עבודות ריצוף בבית הספר "נופי גולן" והרצח ארע ביום העבודה האחרון שלו בבית הספר. זדורוב הכחיש את מעורבותו ברצח אך בעקבות סתירות בעדותו החשד של השוטרים בו, התחזק וביום 18.01.07 הוגש נגדו כתב אישום בגין רצח ושיבוש מהלכי משפט. הדיון בעניינו התנהל בבית משפט המחוזי בנצרת.
בספטמבר 2010 בית המשפט גזר על רומן זדורוב מאסר עולם ועוד שלוש שנות מאסר בפועל על סעיף השיבוש. זדורוב ערער לעליון ובשנת 2013 החליט העליון החלטה יוצאת דופן – להחזיר את הדיון למחוזי שיעיין וישקול מחדש את הראיות בתיק.
בשנת 2014 המחוזי דחה את הטענות שהציגה ההגנה וזדורוב הורשע בשנית. באותה שנה זדורוב המשיך להילחם על חפותו ושוב הגיש ערעור לעליון וב- 2015, דחה העליון את הערעור ברוב של שני דעות נגד אחד וההרשעה נותרה על כנה. בקשה לדיון נוסף מטעם ההגנה, נדחתה.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי.
הוראות אלו מעוגנת בסעיפים 86 ו-87 לחוק סדר הדין הפלילי.
במידה והאישומים אשר מופיעים בכתב האישום מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות - ניתן לצרפם לכדי כתב אישום אחד. כמו כן ניתן לעשות זאת גם במצב בו האישומים מבוססים על סדרה של מעשים הקשורים זה לזה עד אשר הם מהווים למעשה מסכת אירועים אחת.
ניתן לצרף לכדי כתב אישום אחד גם כמה נאשמים במידה וכל אחד מהם היה צד לעבירה שבכתב האישום בין כשותף ובין בדרך אחרת או במצב בו האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים מסכת אירועים אחת.
דרך זו נועדה להגשים שתי מטרות עיקריות. האחת יעילות דיונית המושגת בניהול הליך אחד ובשמיעת העדים פעם אחת, והשנייה נועדה להשיג צדק מהותי בכך שמתקיימת הערכה אחידה של הראיות ומהימנות העדים על ידי אותו בית משפט ועל כן באפשרותו של בית המשפט לקבוע מדרג ענישה על פי חלקו של כל נאשם במכלול המעשים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
כיום קיימים שני מסלולים לבחינת קבילותן של הודאות- המסלול החקיקתי, המבוסס על הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות והמסלול הפסיקתי המבוסס על הלכת יששכרוב.
המסלול החקיקתי
סעיף 12 לפקודת הראיות קובע כך: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון..". כלומר, מבחינה מהותית המבחן לקבילותה של הודיה מתמצה במילים "חופשית ומרצון", אשר מבטאות את יכולתו של הנאשם לבחור בין מסירת הודיה או להימנע ממסירותה.
הפסיקה קבעה כי דרישה זו מתקיימת מקום בו ההודאה נמסרה מבלי שהופעלו על הנאשם אמצעי לחץ שהיה בהם כדי לשלול ממנו את יכולתו לבחור בין למסור את ההודעה או לא.
בספרו של י.קדמי על הראיות (חלק ראשון, 2009, עמוד 60) נמנים מספר גורמי פסילה קלאסיים ששימוש בהם מונעת בחירה חופשית של הנאשם למסור הודאה: שיטת תחקור בלתי הוגנת ובכלל זה משך החקירה, שעת החקירה ותחקור דורסני, יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן על הנחקר, תחבולה בלתי הוגנת, הפעלת אלימת ואיומים על הנחקר, פיתוי והשאה.
יודגש, לא כל הפעלת אמצעי פסול יביא בהכרח לפסילת ההודאה. על בית המשפט לבחון האם אותו אמצעי פסול גרם לעיוות דין או פגיעה במידת הצדק.
עם התפתחות הפסיקה, בית המשפט העליון עמד על שתי תכליות העומדות בבסיס סעיף 12 לפקודת הראיות. האחת, על אמינות ההודאה והשנייה המדגישה את הגינותו של ההליך הפלילי והגנה על זכויות של הנחקר בחקירה פלילית.
בהלכת יששכרוב נקבע כי מרכז הכובד הפרשני הינו לתכלית השנייה ומן הראוי לחזק כיום את מעמדה של התכלית בדבר ההגנה על זכויותיו של הנחקר, כך שהיא תהווה טעם מרכזי העומד בפני עצמו לשם פסילת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.
המסלול הפסיקתי
בהלכת יששכרוב נקבע מסלול נוסף הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט אשר יופעל כשבית המשפט מגיע למסקנה שההודאה נגבתה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן בניגוד לפסקת ההגבלה.
בבחינת הפעלת שיקול הדעת המשפטי יש לבחון את אופייה וחומרתה של אי החוקיות, מידת ההשפעה של אמצעי החקירה על הראיה שהושגה ובחינת הנזק אל מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
בשלב בירור האשמה ולפני הכרעת הדין, קיים איסור על הצגת ראיה בבית המשפט הנוגעת לאופיו הרע של נאשם או לעברו הפלילי.
לכלל האמור קיימים חריגים, ביניהם חזקת ה"מעשים הדומים" ו"עדות שיטה", המסייעות לתביעה להוכיח את אשמתו של נאשם באמצעות ראיות המצביעות שביצע מעשים דומים בעבר, במידת זהות גבוהה.
חריג נוסף הוא כשנאשם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה לכך, רשאית התביעה לחקור אותו בחקירה נגדית בנוגע להרשעותיו, ולהציג ראיות בדבר עבר פלילי, כשמטרתן להפריך גרסה שהעלה. כך למשל, אם נאשם טוען בעדותו כי רכב מסוים אינו שלו, יכולה התביעה להביא רישום של עבירות תנועה ודוחות שקיבל הנאשם, המעידים שהרכב אכן שלו.
לאחר הכרעת הדין ובשלב הטיעונים לעונש, רשאים הצדדים להביא ראיות בדבר נסיבותיו האישיות של נאשם מסוים, לרבות הרשעותיו הקודמות. ואולם גם במקרה זה קיימים חריגים, והנאשם יכול להתנגד ולהכחיש את האמור בפלט הרשעותיו שהונפק. כמו כן, בשלב זה ניתן להגיש לבית המשפט רק תיקים שהטיפול בהם הסתיים בפסק דין או גמר דין וחל איסור על הצגה לבית המשפט תיקים שנסגרו במשטרה או עדיין מצויים בחקירה או שטרם נקבעה אשמתו של הנאשם בהם.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
ראיות חפציות
הן ממצאים הנאספים מזירות עבירה. בעזרתן ניתן לקשור בין זירות עבירה שונות או לקשור בין זירת העבירה לבין חשוד. לעתים, ניתן להגיע אל החשוד רק באמצעות ראיות חפציות שנאספו מזירת העבירה.
בעזרת הראיות החפציות ניתן גם להסיר חשד מאדם ולשלול את הקשר שלו לזירת העבירה. הראיות החפציות נאספות בדרך כלל על ידי חוקרי זירה ומומחי המעבדות הניידות המגיעים לזירות העבירה ומחפשים ממצאים, סימנים או עקבות שהותירו מבצעי העבירה בזירה.
ראיה ישירה- ראיה המוכיחה במישרין "עובדה" מן העובדות השנויות במחלוקת.
ראיה נסיבתית- ראיה המוכיחה קיומה של "נסיבה", על -פיה ניתן להסיק את דבר קיומה של "העובדה" הטעונה הוכחה. בהליך פלילי , ניתן לקבוע ממצא על יסוד ראיה נסיבתית רק אם ממצא כזה מתחייב מתוך הנסיבה כמסקנה אחת ויחידה, תוך שלילת תיזות המצביעות על חפות הנאשם. בית המשפט ישיב לשאלה זו לפי מבחני ההיגיון, השכל הישר ונסיון החיים.
נטל הבאת הראיות
החובה מוטלת על בעל דין להביא את ראיותיו. בהליך פלילי, הנטל החל על התביעה הוא להביא חומר ראיות שיש בו משום ראיה לכאורה להוכחת האשמה, שאחרת אין הנאשם חייב להשיב לאשמה, ויש לזכותו כבר בתום פרשת התביעה. אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות לכאורה, עובר נטל הבאת הראיות לנאשם עם תחילתה של פרשת ההגנה.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
בעת החלטה בדבר מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים של הנאשם, נדרש בית המשפט לבחון שלושה אלמנטים: קיומן של ראיות לכאורה; קיומה של עילת מעצר; וקיומה של חלופת מעצר מתאימה בנסיבות העניין. קרי, תנאי בסיסי להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים כנגדו הינו קיומן של ראיות לכאורה.
בהתאמה, סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אלא אם נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. מפסיקת בית המשפט עולה כי קיים הבדל מהותי בין 'ראיות לכאורה' הדרושות למעצר עד תום ההליכים, לבין 'ראיה רגילה' הדרושה להרשעה או לזיכוי.
בפרשת זאדה קבע בית המשפט העליון כי 'ראיה לכאורה' היא 'ראיה גולמית' ש'טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי'. דהיינו, מדובר בראיות גולמיות שבמידה ובית המשפט יתן להם את כל המשקל, יהיה בהן כשלעצמן, להביא להרשעתו של נאשם. משמעות הדבר היא שבית המשפט אינו בוחן כרגע את אמינות הראיות שהוצגו בפניו, אלא מתמקד בכך שבאם ינתן לראיות אלו אמון מלא יהיה בהן להביא לכדי הרשעתו של הנאשם.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בדיני מעצרים
כלל ידוע הוא כי כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות וניתן לבסס עליהן בלבד הרשעה בפלילים, ובלבד שניתן להסיק מהן מסקנה הגיונית אחת ויחידה, שאין בלתה.
בית המשפט העליון, חזר ושנה הלכה זו במהלך השנים, עד כי הפכה לכלל שאין עליו עוררין. יחד עם זאת, לא נתעלם מעיני בתי המשפט הקושי הטמון בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, קושי הייחודי לראיות מסוג זה והוא ההסתמכות על ההיסק ההגיוני והחשש מפני טעות אפשרית הקיימת על פי דרך זו. טרם הרשעת הנאשם, על בית המשפט ליתן את דעתו להסבר החלופי אשר סיפק הנאשם, או כל הסבר סביר אחר המתיישב עם חפותו של הנאשם, אשר יש לו בסיס בחומר הראיות, ולבחון אם יש בכך כדי לשלול את המסקנה המפלילה העולה מן הראיות.
כדי להתמודד עם הקושי האמור פותח בפסיקה מבחן תלת שלבי לבחינת הראיות הנסיבתיות:
בשלב ראשון - נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי.
בשלב שני - נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בביצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך.
בשלב שלישי - מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו.
בית המשפט מניח את התזה המפלילה של התביעה מול האנטי תזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
המילה "פורנזי" מקורו מהמילה הרומית "פורום" שם בעבר, התקיימו המשפטים ברומא העתיקה.
ראיות פורנזיות הן למעשה, ראיות מדעיות המשמשות לפענוח פשעים. הן נאספות בשטח על ידי אנשי המחלקה לזיהוי פלילי והן חלק אינטגרלי מההליך הפלילי בבית המשפט.
כידוע, למשטרה יש מגוון של אמצעים טכנולוגיים שבאמצעותן ניתן לקבוע האם ראיה מסוימת היא ראיה עובדתית מוצקה. בשל אופיין האובייקטיבי והחד-משמעי של הראיות הפורנזיות, יש בהן כדי להטות את הכף. למשל, בדיקת DNA, טביעות אצבע, עקבות נעליים וכד'.
יחד עם זאת, בעת האחרונה נשמעת ביקורת מכל מיני גורמים על משקלן של ראיות פורנזיות. הטענה היא שכמו ראיות נסיבתיות, גם ראיות פורנזיות ניתנות לפרשנות ולמעשה, התוצאה שלהן אינה חד משמעית כלל. למשל, חשיפתם של אנשי המחלקה לזיהוי פלילי לחומר המצוי בתיק, לעיתים גורם להם לגבש דעה טרם ביצוע הבדיקות הפורנזיות כך שעריכתם נעשית שלא באופן אובייקטיבי והן מניבות תוצאות כמצופה באותו תיק.
לדוגמא, פסק הדין אלמליח נגד מדינת ישראל, בית המשפט העליון נאלץ לדון בשאלה האם ניתן להרשיע אדם בפלילים על בסיס ראיה פורנזית יחידה. כבוד השופטת ארבל סברה כי כשם שלא ניתן לאסור באופן גורף הרשעה על בסיס ראיה פורנזית יחידה, כך גם לא ניתן להתיר אותה באופן גורף ועל כן, שאלה זו נותרה בצריך עיון וכעת כל מקרה נבדק לגופו של עניין.
דברים אלו מובאים באדיבותו של עו"ד בנימין בן נתן. אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
רס גסטה ("אגב מעשה") הוא מונח לטיני המתייחס לאחד החריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה.
ככלל, אדם המגיע להעיד בבית המשפט יוכל להעיד רק על מה שראה ושמע (עדות ממקור ראשון) אך לא יוכל להעיד האם הדברים ששמע הם אמת – כדי להוכיח את אמיתות הדברים יש להביא את מי שאמר אותם. למעשה, ה"רס גסטה" הוא חריג לכלל זה, ובעצם מתיר לבית המשפט לקבל עדות מפי השמועה בנסיבות מסוימות.
חריג זה מעוגן בסעיף 9 לפקודת הראיות וההגיון מאחוריו, נובע מן ההכרה כי דברים שנאמרו ב"להט ההתרחשות" ובספונטניות, הם דברי אמת. כך, גם מי ששמע אותם יוכל להעיד על אמיתותם.
ע"פ 7293/97 ז'אפר עאמר נ' מדינת ישראל - פסק הדין המנחה בעניין הרס גסטה ודוגמא ליישום החריג – מדובר על מספר שודדים שהורשעו לאחר שהתגלה כי החזיקו ברכב ששימש לשוד. מספר הרכב ניתן לשוטר מתנדב באופן טלפוני, מאישה שאמרה שהיא רואה את השודדים ברכב כשהם בנסיעה ומסרה את מספר הרכב לשוטר. זהותה של האישה כאמור, לא נרשמה ולכן היא גם לא הגיעה להעיד בבית המשפט. עדות השוטר המתנדב והרישום של הדו"ח הם עדות מפי השמועה. בית המשפט קבע כי האמרה של האישה היא אמרה ספונטנית ומסירה של אמרה כזו, מפחית את החשש כי מוסר האמרה לא מהימן מאחר ולא היה לו זמן לסלף את גרסתו וכן, פוחת החשש מאי דיוקים שכן האמרה ניתנה ב"זמן אמת".
לעומת זאת, בפס"ד מ"י נ' רומן בן אלכסנדר (תפ"ח (ת"א) 3009/97) נקבע כי הקלטה או רישום של דיווח אנונימי למוקד המשטרה לא ייחשב כ"רס גסטה". בית המשפט קבע כי שלילת האפשרות מההגנה לחקור את מוסר האמרה בחקירה נגדית היא חריגה של ממש מדיני הראיות, עד כדי פגיעה בהגנתו של הנאשם.
מאחר וסעיף 9 אינו מתווה הסדר כולל ביחס לקבילות אמרות ספונטניות, הפסיקה קבעה 5 סוגים של אמרות שיתקבלו בבית המשפט גם אם הן עדות מפי השמועה:
1. אמרה שנאמרה כליווי למעשה ומסבירה את עשיית המעשה – אם האמרה נמסרה בעת ביצוע המעשה או בהסבר לו היא תתקבל כראיה לאמיתות תוכנה אך כדי להוכיח את המעשה ואת תנאי מסירת האמרה יש צורך בהבאת ראיות נפרדות.
2. אמרה שנאמרה תוך התרחשותו של אירוע פתאומי הגורם לסערת רגשות באופן ספונטני – האמרה צריכה להינתן באופן מיידי ובתגובה להתרחשות דברים או תוך כדי סערת רגשות.
3. אמרה המסבירה את הרגשות של דוברה – בפס"ד יאסין (ע"פ 307/60) נקבע כי ניתן להוכיח את כוונתו/מצבו הנפשי של אדם באמצעות עדות על התנהגותו המשקפת אותה. הפסיקה הכירה גם ביומן שניהל הקורבן כאמרה הנכנסת תחת חריג זה.
4. אמרה המשקפת את מצב הבריאות של דובר האמרה בעת שנאמרה – בדומה לסעיף 3 לעיל פס"ד יאסין חל גם על סוג זה של אמרות.
5. אמרה המשקפת כוונות לעתיד של אדם שנפטר – אמרה שהנפטר אמר ביחס לעתיד הקרוב ובסמוך למועד פטירתו, יתקבלו כראיה לאמיתות תוכנם. ההנחה היא שאדם לא ישקר כשהוא מספר אגב שיחה רגילה על תכניות לעתיד הקרוב.
אמרה שהתקבלה כ"רס גסטה" תוכל כתוספת ראייתית מסוג סיוע.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
על מנת לברר לפרטי פרטים כיצד התבצעה עבירה, המשטרה עושה שימוש בכלי השחזור במהלך החקירה. לאחר שהמשטרה גובה עדויות ומקבלת חוות דעת של מומחים שונים (פתולוגיה, בליסטיקה וכד') היא עורכת שחזור של מעשה העבירה בזירת העבירה, על מנת לקשור באופן לוגי את כל הראיות שנאספו.
השתתפות החשוד בביצוע השחזור איננה הכרחית, אך אם החשוד הוא זה ששחזר את העבירה, בתי המשפט יכולים לקבל את השחזור כתוספת ראייתית. למשל, אם הנאשם הודה בביצוע העבירה, השחזור יכול לשמש כתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף" להודאה שלו או אז, יהיה ניתן להרשיע אותו בביצוע העבירה. יש להדגיש, אין דרישה לכך שהחשוד ימסור פרטים מוכמנים מהחקירה בזמן השחזור כדי להרשיע אותו בביצוע העבירה.
בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל, רומן זדורוב שחזר את ביצוע הרצח והדבר שימש כתוספת ראייתית להודאתו. זאת, על אף שיש הסוברים כי השחזור של זדורוב לא קשר בצורה מיטבית את הראיות שנמצאו בזירה ושלמעשה, אין היגיון בין השחזור לבין מה שהזירה "מספרת".
על פי חוק הסדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) חלה חובה כי החשוד יהיה נוכח בעת ביצוע השחזור (אך כאמור, לא חייב להשתתף בה). כמו כן, על השחזור להיות מתועד בתיעוד חזותי וקולי. הודאת החשוד והשחזור צריכים להיעשות מרצונו החופשי, בשפתו וללא הדרכת החוקר.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
שיבוש מהלכי משפט היא עבירה פלילית הקבועה בסעיף 244 בחוק העונשין. לשון הסעיף: "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים; לעניין זה, "הליך שיפוטי" – לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט".
על פי הסעיף, מטרתו של עובר העבירה היא לפגוע בתקינותו של ההליך המשפטי ולהקשות על רשויות החוק לבצע את מלאכתן. דוגמאות נפוצות לפעולות שיבוש הליכים: העלמת ראיות, שינוי פיזי בזירת הפשע, מתן עדות שקר ועוד.
יסודות העבירה
היסוד העובדתי של העבירה כולל רכיב התנהגותי של "העושה דבר" מן הדברים המנויים בסעיף, וכן נסיבה של "הליך שיפוטי". היסוד הנפשי של העבירה כולל, מלבד מודעות לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות, גם "כוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין".
מהנוסח של סעיף 244 לחוק עולה כי אין הכרח להוכיח גרימת תוצאה של שיבוש מהלכי משפט. על כן, מהווה העבירה לפי סעיף 244 לחוק, עבירת התנהגות ולא עבירת תוצאה. הנחת המחוקק היא שהפגיעה באושיות המשפט על-ידי מעשה שנעשה מתוך שאיפה לשיבוש הליכים היא כה חמורה ומסוכנת, עד כי אסר על כך מבלי לדרוש שיתקיים שיבוש הליכים ממש.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
תוספת ראייתית הוא מונח הלקוח מדיני הראיות והוא חל גם במשפט הפלילי. ישנם מקרים בהם עדות של אדם אחד במשפט אינה מספיקה כדי להביא להרשעתו של הנאשם ועל כן, יש להביא תוספת ראייתית שתתמוך באותה עדות יחידה ותסייע בהרשעת הנאשם.
בדיני הראיות קיימות 3 תוספות ראייתיות שלכל אחת מהן יש דרגת חוזק משלה ואנחנו נמנה אותן מהחזקה לחלשה:
סיוע – תוספת ראייתית "מסבכת", המצביעה עצמאית על אשמתו של הנאשם ולמעשה מסבכת אותו בביצוע העבירה. למשל, שקרים של הנאשם, התבטאויות מצביעות על תחושת האשם ואף בחירתו של הנאשם שלא להעיד במשפטו – כל אלו יכולים להיחשב לתוספת ראייתית מסוג סיוע.
תוספת סיוע תידרש מקום בו העדות היחידה הייתה של עד מדינה או של אדם עם מוגבלות שכלית שנתן את עדותו בפני חוקר מיוחד או של ילד מתחת לגיל 14 (ובלבד שמדובר בעבירה לפי חוק הגנת ילדים, העדות נגבתה בפני חוקר ילדים והילד לא העיד במשפט).
חיזוק – תוספת ראייתית מאמתת המצביעה על אמיתותה של אותה עדות יחידה. למשל, הימנעות הנאשם מהודיה או כפירה באשמה או אי שיתוף פעולה בהליכי חקירה (חיפוש, מסדר זיהוי וכד') יכולים להיחשב כתוספת ראייתית מסוג חיזוק.
תוספת חיזוק תידרש מקום בו העדות היחידה היא של שותף לביצוע העבירה (למעט עבירות הימורים, הגרלות ומשחקים מסוכנים) או של קטין מתחת לגיל 12 או של אדם עם מוגבלות שכלית שלא הוזהר על ידי בית המשפט והעבירות הן עבירות מין, זנות ותועבה, רצח או הריגה או כאשר העדות היחידה היא אמרת חוץ לפי ס' 10א(ד) לפקודת הראיות, או כאשר העדות היחידה היא של נפגע מין מעל גיל 28 והעבירה בוצעה בו על ידי בן משפחה בהיותו קטין או כאשר העדות היחידה היא של נפגע מין מעל גיל 18 וחלפו 10 שנים לפחות ממועד ביצוע העבירה.
דבר מה – גם היא תוספת ראייתית מאמתת.
תוספת דבר מה תידרש על מנת לבסס הרשעה על סמך הודיית חוץ של נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט. למשל, כאשר הנאשם מודה במהלך חקירתו במשטרה. זאת, על מנת לוודא כי מתן ההודיה לא נעשה מתוך הפעלת לחץ על הנאשם.
בשנת 2006 פסק בית המשפט העליון בעניין מילשטיין נ' התובע הצבאי כי תוספת ראייתית מסוג "דבר מה" יכולה להיגזר אך מההודיה עצמה. זאת, על אף ההסתייגות של בית המשפט ביחס להפעלת כלל זה במקרים מיוחדים בלבד שכן, מדובר בהקלה משמעותית לגבי הדרישות לצורך הרשעה.
יש לציין כי תוספת ראייתית חזקה (כמו סיוע) יכולה להחליף תוספת ראייתית חלשה יותר (כמו חיזוק או דבר מה) אך לעולם לא ההפך.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
תלונת שווא נקראת גם אישום כוזב, האשמת שווא או תלונת שקר והיא למעשה טענה כוזבת לפגיעה כלשהי שלא התרחשה במציאות.
מצבים של תלונות שווא מעוגנים כעבירות פליליות בחוק העונשין. למשל, מסירת ידיעות כוזבות (סעיף 243), בידוי ראיות (סעיף 238), עדויות סותרות (סעיף 240) וכד'.
הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה עוסקת בכל אותם מקרים של תלונות שווא ומתווה את המדיניות ואפן הטיפול של הפרקליטות בכל הנוגע להעמדה לדין של עד תביעה או מתלונן שחזר בו בעת המשפט מהעדות שמסר במשטרה.
יש הסוברים כי סעיפים 9-10 בהנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה הביאה למצב בלתי רצוי של ריבוי תלונות שווא. סעיפים אלו נוגעים לעדים שהיו קורבן לעבירות מין או אלימות וההנחיה לגביהם אומרת כי על הפרקליטות לנקוט בגישה זהירה ולהימנע, ככלל, מהעמדת הקורבנות אלו לדין בגין מתן עדותם הסותרת. למעשה, הנחיה זו מאפשרת להגיש תלונת שווא על עבירות מין או אלימות ללא חשש מפני העמדה לדין.
בשנת 2017 נערך דיון בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי. בדיון זה ציין פרקליט המדינה כי הנחיה זו לא הביאה לתופעה של תלונות שווא של גברים או נשים אבל ברור שיש לטפל במקרים כאלה במלוא החומרה.
הביקורת על הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה קיבל טון יותר גבוה בפרשת עוה"ד אורי דניאל. נגד עוה"ד אורי דניאל נעשה מהלך קונספירטיבי על מנת להציגו כאנס סדרתי. המתלוננות נגדו "תפרו" עלילת שווא זדונית ומבוימת. אולם, בחסות הנחיה 2.5 המשטרה לא פתחה בחקירה נגדן ושמותיהן נותרו חסויים ותחת צו איסור פרסום. (ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל)
פסק הדין הפרשה עורר ביקורת ציבורית אשר הביאה לתיקון ההנחיה. זאת, על אף שבאופן עקרוני, גם לפני התיקון, היה ניתן להגיש כתבי אישום נגד מתלונני שווא.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
בהליך פלילי, כחלק מחקירת המשטרה, נדרש לעיתים לתפוס חומר מחשב הנמצא ברשותו של הנאשם על מנת להוכיח את קיומו או את השימוש בו.
תפיסת חומר מחשב וחדירה לחשב דינם כחיפוש לכל דבר ועניין והם מצריכים צו מפורש מבית המשפט. הסיבות בגינן ייתן בית המשפט צו לתפיסת חומר מחשב הן רחבות – למשל, סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) קובע כי די בכך שבית המשפט השתכנע כי החיפוש נחוץ על מנת להבטיח הצגת חפץ לצורך כל חקירה, משפט או הליך אחר. העבירות בגינן יבוצע חיפוש כאמור, הן מגוונת – עבירות הימורים, עבירות אחזקת פורנוגרפיה של קטינים, עבירות מס ועוד.
לאחר תפיסת המחשב, החיפוש בו מועבר לידי "חוקר מיומן" - איש משטרה שהוסמך כחוקר מחשבים מיומן על ידי ראש חטיבת החקירות. החוקר המיומן והוא בלבד מבצע חדירה למחשב והעתקת החומר המצוי בו תוך שהוא נוקט בכל האמצעים להוצאת מירב הראיות מבלי לפגוע בשלמותן ובקבילותן.
חומר המחשב המקורי עובר למחסן המוצגים שם הוא ישמר עד לסיום הטיפול בו. לכאורה, לאחר העתקת החומר יש להחזיר את החומר המקורי לבעליו שכן, אי החזרתו עלולה לפגוע ביכולת הנאשם להתגונן בפני ההאשמות נגדו אולם, לעיתים החזרת החומר התפוס נאסרת.
למשל, בעבר פסק בית המשפט כי חומרי מחשב המכילים תמונות אינטימיות לא ימסרו לידי הנאשם במלואן, אלא רק תמונות ראש והעיון בו יעשה בנוכחות סניגורו של החשוד בלבד (ב"ש 574/08).
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי